אור קדמיאל, 31, בשנתיים האחרונות עובד בבית החולים לבריאות הנפש אברבנאל

"אני עובד סוציאלי במחלקה סגורה, בבית חולים שיש בו 140 אחוז תפוסה.

למחלקה שלי מגיעות נשים במשבר, בהתמכרות, בפסיכוזה, בדיכאון. נשים לאחר פגיעה. נשים בודדות. לרוב מדובר בשילוב של כמה דברים ביחד. בהגדרה, זה בלתי נסבל. זה כל כך בלתי נסבל שאפשר להשתגע. אז משתגעים. התפקיד שלי הוא להישאר שפוי, עם תקווה, כשאני יודע מה המענים שיש בקהילה עבורן. אין כאלה כמעט בכלל. 

כשבני המשפחה של המטופלת מצליחים להפסיק לחשוב על הקטסטרופה שהקדימה את האשפוז, הם מתקשרים אלי. מחפשים תקווה. שואלים מה יהיה, מה האפשרויות, איך מחזירים לפעולה את גלגל החיים שיצא ממסלולו. 

---

אני תמיד חושב על השיקום שמצפה למטופלות שמתאשפזות באברבנאל, ובמקביל עושה מה שאני יכול לעזור למשפחות להיות בכאן ועכשיו. לרוב המטופלות שלי אין באמת מענים, בטח שלא מענים מספיקים. למה? כי אף אחד שיושב במרומי הממשלה לא רוצה לחשוב על נשים שמתמודדות עם סכיזופרניה, עוני, בדידות וייאוש.

עכשיו, כשאני בשביתה לחלק מהמטופלות יש פחות מענים, והמחלקה לא תקדם שיקום של אף אחת. אף אחד לא שם כדי לדקדק מי צריך אפוטרופוס, לחשוב מי צריך ליווי בקהילה אחרי השחרור. אין מי שיזדעק לבדוק מי נשאר עם הילדים שלה בבית. אין.

אני יודע את כל זה, אבל זוכר את חוסר המענה, זוכר את הקורונה שמשאירה אנשים לבד עם המחלה הנפשית שלהם, זוכר את האשפוזים שקורים רק במקרי קיצון חמורים. 

לא הגענו לשביתה במקרה או בטעות, אנחנו כאן בגלל המדיניות. ההתעלמות מהאוכלוסיה, ייבוש השירותים והשירות הציבורי. במקום לתת תקווה – מייאשים. במקום מענה – מזניחים. במקום שפיות – טירוף, אימפולסיביות והתעלמות ברמה פסיכוטית.

לא הגענו לשביתה במקרה או בטעות, אנחנו כאן בגלל המדיניות. ההתעלמות מהאוכלוסיה, ייבוש השירותים והשירות הציבורי

מי שחושב שהגיוני שאתמקצע בעבודה הזאת בזמן שהשכר שלי נשאר תקוע על 7,000 שקל נטו לעשרים שנה – ולא משנה אם יש לי תואר שני, או גמול השתלמות או וותק – מוזמן להגיד שדרישות השכר שלי מוגזמות, או לבוא לעשות את העבודה הזו במקומי.

אתם מוזמנים להסתכל על תלוש השכר שלי, בסעיף 'תוספת חוק מינימום', של כמעט 2,000 שקל. מה שאומר בפועל שאין לי סיכוי להתקדם בשכר.

מי שחושב שהגיוני שהדבר שאני אומר למשפחות הכי הרבה פעמים הוא 'אין פתרון' – מוזמן להגיד שהמצב סבבה. מי שחושב שמול הקשיים שעולים ועולים בקורונה זה הזמן להעמיק את ההזנחה של המדינה כלפי הציבור – מוזמן להגיד שזה לא הזמן למחאה. 

הגיע הזמן לומר די.

ביום שני נסעתי לירושלים להפגנה שהתקיימה מול משרד האוצר, לצעוק על השר ישראל כ"ץ. שיפנים שהמדיניות שלו לא גורמת לצמיחה, היא גורמת לעוד נזקקים. לפני ההפגנה עו"סית ותיקה הציעה לי לברוח מהמקצוע. אני לא בורח, אבל אני שבור מזה שאנשים מוכשרים ומדהימים מוותרים מראש על הלימודים, או מסיימים לימודים ומחפשים תעסוקה אחרת. זה תוצר ישיר של מדיניות הזנחה מתמשכת. 

תאמינו לי, לפעמים כשפוגשים את המקרים הכי קשים, הכי "קצה הרצף", שמלאים בבעיות בלתי פתירות — הכי קשה זה הייאוש מהמדינה, שממשיכה לתמוך בהיווצרות בעיות במקום לתמוך במי שנלחם לפתור אותן, או לפחות לספק להן מענה".

עו"סים? רוצים להשתתף במדור? שלחו מייל ל [email protected]