אני לי פביאן, בת 26. אני מורה לחינוך מיוחד שמסיימת שנה שנייה. אמנם צעירה, אבל מתחת לשיער הבלונדיני יש כבר שערות לבנות.
מכיתה י' ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, ואני עדיין רוצה להיות מורה. רוצה בלב, אבל בראש יש ספקות. מה שבטוח זה שאני לא אהיה רק מורה. אין בזה מספיק כסף.
אני לא כותבת כדי לדבר על הקשיים שלי מול המערכת ועל הדרישות שלה ממני, לעומת הסכום שהם משלמים לי תמורת העבודה שאני מבצעת. אני כותבת כדי לדבר על הקושי שלי כמורה לתת לתלמידים שלי את מה שהם צריכים.
סיימתי תואר ראשון בהוראה בחינוך מיוחד רב גילי והתמחות בספרות בסמינר הקיבוצים. באוקטובר הקרוב אני מתחילה לימודי תואר שני בביבליותרפיה – תרפיה באמצעות ספרות והבעה בכתב. אני מורה לילדים עם אוטיזם, אבל אני יותר מזה.
אני גם קלינאית תקשורת שמלמדת את הילדים שפה ומפתחת אצלם את היכולת לתקשר. אני גם מנתחת התנהגות שבונה סיפורים חברתיים לתלמידים שלי. אני גם מעבירה אותם גמילות בעזרת צוות פרא-רפואי תומך שעוזר לי לגבש את התוכניות. אבל הוא לא תמיד נמצא ואני זאת ששם כדי ליישם.
אני גם מדריכת הורים. אני פוגשת גם הורים חסרי אונים, שרק רוצים שלילד שלהם יהיה טוב ויקבל הכול, אבל הם לא יודעים איך. אני מכילה אותם ואת הקשיים שלהם. אני מלווה גם אותם, כמו שאני מלווה את הילד. זה שיתוף פעולה בין הבית לבית הספר. הילד שלהם לא יכול לחזור הביתה ולספר להם איך היה היום. אני הפה שלו, הפנים שלו מול הוריו.
אני גם מרפאה בעיסוק, כי אני מלמדת את הילדים בשיעורים גם מיומנויות בסיסיות ומוטוריות וגם מיומנויות למידה. אני גם עוזרת הוראה. יש מחסור כה גדול בעוזרי הוראה, שהרבה פעמים אני מוצאת את עצמי עושה את התפקיד של עוזרת ההוראה בנוסף לעבודתי השוטפת.
וכן, בנוסף לכל אלה אני גם מורה. מלמדת חשבון, שפה, אנגלית.
אף אחד במערכת החינוך לא דרש ממני לקחת את כל התפקידים האלה. לפי המערכת אני רק מורה, וזה תפקידי. אבל אני מאמינה שאני יותר ממורה עבור תלמידי. אני גם יותר מרק המורה של הילד עבור ההורים.
אני הבן אדם שילחם עבור התלמידים במערכת, כי לפעמים אין מי שילחם עליהם. הרבה פעמים אני הקול של הילדים שלא יודעים לדבר בעצמם.
אין צורך להיכנס לדקויות בנוגע למה מגיע לילדים עם אוטיזם ומה לא. זהו מערכת שלמה שלא קשורה רק למערכת החינוך, ויש בה הרבה ניואנסים שמשתנים בין ילד לילד. אבל בשורה התחתונה, אין מספיק משאבים במערכת החינוך בכלל, אז על אחת כמה וכמה עבור ילדי החינוך המיוחד.
הייתי רוצה לתת להם הכול, שיקבלו את מקסימום הכלים כדי לצאת לעולם הגדול עצמאיים יותר, אבל רוב הזמן זה קשה. ככה זה כשמתייחסים אלייך כבייביסיטר שמרוויחה פחות מבייביסיטר בת 16.
אחרי כל זה אני חוזרת הביתה, ויש עוד תלמידים שמחכים לי לשיעורים פרטיים. זו השלמת הכנסה. הרבה פעמים אין לי כוחות לתת להם עוד ממני, אבל אני חייבת להמשיך.
