אני כותב את הטור הזה מיומי השני בבידוד. זה לא קל, במיוחד כשאני עצמאי, לעצור את החיים ולא לראות אף אחד. להפסיק את כל מה שיש לי. אבל אני עושה את זה כאדם אחראי, שמבין שהעובדה שהגעתי מחו"ל, אפילו שהייתי באזורים שבהם שכיחות הקורונה נמוכה מבישראל, מהווה סיכון עבור חברי, שכני והאזרחים במדינה. כאדם אחראי אני נכנס לבידוד ושומר עליו.
אני מבין שיש אזרחים אחרים שלא עושים זאת, ובהם המדינה כבר מטפלת. מדוע? כי כמו כל מדינת מעקב טובה – אפשר לסמוך על הלשנות יותר מאשר על טכנולוגיה. בכתבתה של דנה ספקטור ב"ידיעות אחרונות" על ניידת האכיפה של הקורונה, אפשר היה לראות מה הגורם העיקרי לחשד מול מפרי בידוד: השכנים שדואגים לבריאותם.
נכון, יש מעט מקרים שבהם מבודדים החליטו ללכת לעבודה, לשלוח ילדים לגן וכדומה, אבל כמו כל מדינה טובה: אנחנו בסולידריות ורוב האזרחים מצייתים לחוק. למרות זאת, נראה שדעתו של ראש הממשלה השתבשה והוא החליט, משיקולים ענייניים או לא, שהפתרון הוא לא הלשנות – אלא מעקב מתמיד.
ההצעה, לפחות לפי הפרסומים, כוללת שני אלמנטים: הצלבה של מאגר הנכנסים לישראל מול מי שדיווח על בידוד (שזה הגיוני) ומעקב מתמיד על המכשיר הסלולרי של כל מי שנכנס לבידוד, כדי לוודא שהוא לא יוצא מביתו (שזה לא).
מדוע הדבר השני לא הגיוני? ובכן, מעבר לתשתית המשפטית הרעועה שעליה עוד אפשר להרחיב, נוצר כאן מצב של הפיכת חזקת החפות: בעצם כל מי שנכנס לבידוד נרשם כחשוד פוטנציאלי בהפרה. אין אמון, אין סולידריות, יש אמירה לאזרחים: אנחנו לא סומכים עליכם.
ההבדל מהשיטה הטייוואנית
עכשיו, כשהמדינה לא סומכת על אזרחים, קורה עוד דבר: היא לא רק עוקבת אחרי כולם, היא גם יוצרת תרבות של הסתרה. אם היום זה איכון בגלל קורונה ומחר זה מאגר DNA לכלבים כדי לדעת מי לא הרים אחרי הכלב שלו – אתה תתנהג כמו פושע תמיד שיש לו מה להסתיר.
מחקרים וניסיון העבר מוכיח, שאם אדם יודע שהוא תמיד נמצא במעקב – הוא משנה את ההתנהגות שלו. לא מדובר רק צנזורה עצמית של התנהגות, כמו לא לחפש באינטרנט "תסמינים של קורונה" מחשש שגוגל ידווחו עליך למשטרה וידפקו לך בדלת עם בדיקות, אלא גם מעבר לשימוש בטכנולוגיות שמסתירות מעקב.
ברור שיש דרך מאוד פשוטה להתחמק מהאיכון הסלולרי, והיא להשאיר את המכשיר הסלולרי בבית. יש עוד כמה דרכים יעילות יותר, אבל לכתוב אותן כאן יעודד את אוכלוסיית המבודדים ליישם אותן, אז אתעלם ולא אכתוב. אבל בפועל, אם העניינים ימשיכו ככה, לא תהיה סיבה לאזרחים לסמוך על הממשלה. אם תמיד בודקים אותנו, אז אין סיבה לא להתחיל להשתמש בפתרונות יצירתיים כדי להמנע לא רק ממעקב, אלא גם מדברים דומים.
כשהמדינה לא סומכת על אזרחים, קורה עוד דבר: היא לא רק עוקבת אחרי כולם, היא גם יוצרת תרבות של הסתרה
השאלה כרגע היא לא האם צריך לעצור את הקורונה – אלא האם בשם בריאות הציבור חייבים להפוך את כולם לחשודים. כי את הקורונה עצמה צריך לעצור. השיטה הטייוואנית, שאליה הפנה ראש הממשלה, לא כללה איכון מתמיד. היא כללה הצלבה של מאגרי הנכנסים ביחד עם ביקורים בבתי חולים ומרפאות, דיווחים עצמאיים וכדומה. אז מדוע להביא את טייוואן? כי קל להראות שמקרים דרקוניים הם כאלו שמביאים לתוצאות.
בפועל מה שצריך לעשות הוא להמשיך עם הבידוד הביתי, עם כל הצער שבדבר. ישראל היא כמו אי, ואם נעצור את הכניסות למדינה לזמן ממושך, ונשתלט על המקרים הקיימים – נוכל לבלום את ההתפרצות ולשטח את העקומה. מה שלא נוכל לעשות זה לשקם את המדינה מאובדן האמון של האזרחים בממשלה בעקבות מעקב מתמיד שלא יניב תוצאות.