הזיוף של מדונה חשף את הזיוף הליברלי שישראל ניסתה למכור לעולם

זיוף הוא לא רק עניין טכני – הוא דימוי. הוא פעולה של חשיפה. לא סתם אומרים שמישהו זייף כי התרגש. סערת הרגשות של הנירגשות אינה הרמונית והזיוף חושף את זה. פשוט. ההפקה של האירוויזיון אתמול היתה הרמונית כמו תזמורת מכוונת היטב. היה סנכרון בין היכולות של אנשי הצוות, לכסף שהושקע, לקריאטיב, להכל. סימפוניה הרמונית שנתנה שידור ברמה של גראמי.

זיוף מוזיקלי הוא קל כי הוא צורם גם לאוזן הבלתי מזויינת, לאוזן הפשוטה והעממית. זיוף מוזיקלי זה להיות ערום בכיכר העיר. זיופים אחרים הם יותר קשים לפיצוח, הם כמעט נתונים לפרשנות, אבל דווקא עליהם הכי חשוב לתת את הדעת.

גאווה לאומית, פופיות קאמפית, פסאודו ליברליות מטופשת – זה פאן. אבל ישראל של השנים האחרונות היא לא פאן. הבחירות שהיו כאן הרגע לא היו פאן. חוק החסינות הוא לא פאן. פינק וואש הוא לא פאן. כיבוש הוא לא פאן, הוא לא פופ, הוא לא משהו שאפשר לשים רטייה על העין ולבחור לא לראות.

לכן, סאבטקסט אפל ליווה את תחרות האירוויזיון השנה, סאבטקסט מאניה דפרסיבי של מדינה שיכולה להתנהג כגן עדן שפוי – אבל היא בעצם מפלץ מסוג אחר לגמרי. עם ישראל לא רוצה את קונצ׳יטה ואת נטע פודי פוזיטיב כחלק מהנרטיב שלו. הוא מוכן להשתמש בהן בשביל לנרמל חוסר שפיות מטוררלת, תהליך דיקטטוריזציה, התקרבות לאבדון. הכל יחסי ציבור, סרטוני וידאו יפייפים של מדינה שנשרפת בתוך עצמה לתוך עצמה. זיוף.

ולפעמים הנסיבות חזקות יותר מכל דבר אחר. זאת לא הפעם הראשונה שמדונה שרה את השיר הזה, היא שרה אותו עשרות פעמים. בלייב, בפלייבק, בחצי חצי, בהופעות ענק, בהופעות טלוויזיה אינטימיות, היא שרה אותו שלושים שנה. אתמול לא היה מדובר בזיוף חמוד ורגיל של הגברת, שסך כל חלקיה חשוב יותר מהיכולות הווקאליות שלה. אתמול זה היה זיוף אפי, זה היה זיוף תרועה, זה היה זיוף אזעקת אמת, זיוף שצרח: הכל פה בלוף.

ווייק אפ מי, אנחנו?

אם מדונה הייתה אמנית אוונגרד אפשר היה לחשוב שזאת הייתה פעולה חתרנית שנועדה לפוצץ את הבועה בשידור חי. אבל לצערי זה לא העניין. הכל היה שם מזויף. מה קשור מדונה בתחרות כזאת? מה קשור מדונה עומדת ומתראיינת לפני שהיא שרה – ממתי היא צריכה יחצ מהסוג הזה? הכל חורק – הפנים הנפוחות, הסימבוליזם האבירי, הטיימינג. התגובה של מדונה שמוזיקה היא לא עניין פוליטי ואני אופיע איפה שבא לי ואוי תראו איזה פוליטית אני בעצם עם שני דגלים רקומים על גבם של הרקדנים עם המסכות אב״כ.

מה אומרים הדגלים האלה? מה אומרת המדונה הזאת? כלום. הדגלים האלה לא חתרניים בשום צורה, הם מין כיסוי תחת עשוי רע שאף אחד לא באמת שם לב אליו עם אמירה שלא באמת אומרת שום דבר. והכיתוב wake up בסוף. ווייק אפ מי, אנחנו? ווייק אפ ו…מה?

הכוח של השיר Like a Prayer היה הניכוס מחדש של כוחה של התפילה הדתית. מדונה יצרה את התפילה החילונית במוזיקת הפופ – זה ״כמו״ תפילה, אבל זה אפקטיבי ממש כמו תפילה עצמה. כוח הביחד, הביחד ששובר את המוסכמות, ששובר את הפטריארכיה, ששובר את הגזענות, ששובר את תקרות הזכוכית. מדונה כבר שלושים שנה ישות פוליטית – בלי הפוליטיקה של מדונה לא היה מדונה.

וכשאיייקון פוליטי עולה לשיר תפילה ממומנת, שש דקות של מיליון וחצי דולר, אין אפשרות אחרת אלא לזייף. זיוף אפי, זיוף תרועה, זיוף אזעקת אמת. והזיוף במקרה הזה הוא לא רק עניין טכני – הוא דימוי. כי לנסח את הרבדים של כמה פאקד אפ פה זה קשה. כי לשים במלים את המציאות פה זה כמעט בלתי אפשרי. אבל זיוף ווקאלי אחד, חזק, מפה/רמקול הכי חשוב בתרבות הפופ של סוף המאה העשרים – זה כבר יכול לקרות מעצמו, ולספר את הסיפור כולו.