חרדים יקרים: הקידמה של החילונים מספיק טובה לכם, אבל העקרונות לא?

אפתח מהשורה התחתונה, שלא לומר מהסוף המר: ביום שבו אשכב על ערש דווי, אפקיד את גורלי בידי קוני ואת בריאותי בידי הרופאים. לא ארים טלפונים לעסקנים, לא אתזז את המערכות, לא אצפה להיות חולה מועדף. מה שטוב לסבטלנה מקרית ים ששוכבת לצדי – יהיה טוב גם עבורי, תהא מנוחתי עדן.

הדיון הציבורי בהדרת זמרות ממופע ההתרמה של הרב אלימלך פירר הצליח לפרוץ אך במעט את גבולות הבנאליות. לאחר ש"בני האור" ו"בני החושך" התייצבו זה מול זה לקרב על שמרנות מול פמיניזם, הסתננו שאלות מהותיות: מהו מפעל חייו של הרב פירר, והאם ז'אנר הייעוץ הרפואי הוא בקטגוריית חסד נאצל או שמא מדובר במסלול הטבות עקום, המנציח את כשלי מערכת הרפואה הציבורית בישראל.

לרטון על מערכות זוהי חכמה קטנה, בואו נדבר רגע עלינו. מה עובר לנו בראש כשאנחנו מגיעים למיון ומרימים טלפון לעסקן קהילתי או לידיד מקושר כדי לזרז עניינים? סביבנו מאות אנשים, הם אינם כאן למטרות בילוי, כולם סובלים ומצפים לגאולת האחות. מה גורם לנו לחשוב שאנחנו טובים מהם? הרגע הזה שמנהל מחלקה מגיע במיוחד לחדר שלנו כי הפעלנו את מי שצריך – מניין לנו החוצפה? האם אנחנו טובים יותר משכננו למחלקה?

פריבילגיות בבית החולים

ענף הייעוץ הרפואי צמח לו בערוגות הקהילה החרדית. משם הוא עבר הליך יצוא לציבור הישראלי בדמות רבנים וארגונים, ולבש צורה של חסד ואלטרואיזם חובקי עולם. דווקא המגזר שעבורו אי התבלטות על פני האחר, שוויוניות וכ"אחד האדם" הם עדיין ערכים שימושיים – מרגיש בנוח לדרוש לעצמו פריבילגיות כשזה מגיע לבית החולים. כל אברך הופך לאח"מ, כל חולה מצפה להיות בן יחיד, משוש כל הארץ, כאן המקום לבלוט על פני כולם.

במרבית התחומים, חיי היום יום של ירא שמים מלווים בתחושת השלמה. את הפער שבין המעשים לבין התוצאות מדביקים באמונה. בעזרת ה' יהיה בסדר. איך אביא לעולם עשרה ילדים ואכלכל אותם אם אני משתכר מקצבת כולל ואשתי גננת בשכר מינימום? הקדוש ברוך הוא יעזור. לא מדובר במנגנון הדחקה כי אם באמונה יוקדת. ויש לה גם השקפת עולם סדורה הנקראת "חובת ההשתדלות". כלומר, האחריות על התוצאה אינה בידינו, אנחנו גם לא אמורים לייצר תבנית לוגית שתסביר את ההיתכנות. עלינו לבצע את ההשתדלות שלנו והקב"ה ברחמיו הגדולים ישלים את שנזדקק לו.

דווקא המגזר שעבורו אי התבלטות על פני האחר, שוויוניות וכ"אחד האדם" הם עדיין ערכים שימושיים – מרגיש בנוח לדרוש לעצמו פריבילגיות כשזה מגיע לבית החולים

הייתם מצפים שסט ערכים זה יצמיח אנשים שיגיעו לבית החולים, יעשו את המוטל עליהם בבחינת השתדלות, יישאו תפילות יוקדות במקביל להפקדת גופם בידי הרופאים – שליחיו הנאמנים של הא-ל. לא ולא. כאן הפאסיביות נעלמת. לא מותירים מאומה ליד המקרה וההשתדלות. מנהרות יחפרו, עולמות יורעשו, אין אבן שלא תיהפך, הכל בידי אדם.

עולם הולך ומתבדל 

עקרונית, בחירת אמונתו של האדם, נטייתו והעדפותיו הרוחניות ראויות להישאר בינו לבין עצמו, קונו או רבניו; אלא שהאינטראקציה בין עולמו של המאמין לבין עולמם של "הכופרים", שנחוותה השבוע במלוא עוזה משאירה מעט מקום לסלחנות.

מערכת החינוך החרדית בחרה להתמקד בחיי עולם ולהתנתק מחיי שעה. היא אינה מאפשרת לימודי ליב"ה, לא מציידת את ילדיה בכישורים שיאפשרו להם להשתלב בעולם המעש, ומסלילה עולם להיבדלות מוחלטת מהעולם שהולך ומתקדם לצדם בצעדי ענק. למעשה, ההיבדלות החרדית הינה גורפת. התירוצים הרשמיים שתשמעו לאי הנשיאה בנטל של בניין הארץ הזאת הינם רבים, אך בז'רגון הפנימי אין באמת צורך בהתנצלות.

מדוע שאנחנו נתאמץ בשביל הצרכים "שלהם"? הם רצו להקים מדינה? לבריאות, למה אנחנו צריכים להגן על גבולותיה? (את המועקה הקטנה מכך שככלות הכל אנחנו מתגוררים בארץ הקודש, ניתן לפתור ביוזמה של הרב יעקב דהאן, נציג היישוב הישן בירושלים – שהגה תכנית מדינית להעניק את הריבונות בישראל לירדן, ונרצח. מבחינתנו היה בסדר לחיות תחת שלטון ירדני). "הם" רוצים לחיות במדינה מפותחת כמו אמריקה? לבריאות. מבחינתנו אפשר לחיות כמו בימי התנ"ך או האמוראים, אנחנו לא צריכים לממן את ההמצאה המופרכת שלהם.

ההיבדלות החרדית הינה גורפת. התירוצים הרשמיים שתשמעו לאי הנשיאה בנטל של בניין הארץ הזאת הינם רבים, אך בז'רגון הפנימי אין באמת צורך בהתנצלות

על קו התפר שבין שותפות לבין היבדלות ניתן לצעוד איכשהו בשלווה, אך עם ההסתמכות הטוטאלית על הציבור החילוני כשזה מגיע למערכת הבריאות קשה להתווכח. שהלא אם אתה מקים מערכת חינוך הנלחמת נגד טכנולוגיה וקידמה; הכופרת בנחיצות המדע והמחקר; שלא הוציאה מתוכה אף לא מניין רופאים – על מה בדיוק תישען כשתזדקק למנתח טוב? כאן הגיע הזמן שלכם אחינו הכופרים להיכנס לתמונה. חילונים יקרים, הנכם מוזמנים לתפקיד "גוי של שבת".

כי כשזה מגיע למחלה – גם אם יהא זה הרב הדגול או האדמו"ר הקדוש שברכתם הושיעה המונים, פקדה עקרות והחייתה מתים – נזדקק להכניס לתמונה את אותם אנשים שגדלו על כל מה שאנחנו בזים לו. סביב הרופא המקריח והאתיאיסט יעמדו בחרדת קודש בני משפחה ומשב"קים, וימתינו למוצא פיו. בחירתו של הרב אלימלך פירר לא להזמין זמרות לערב התרמה – היא החלק הקל בסיפור. התגובות הנזעמות מצד מסבירני הדת, הטחת הרפש ב"טרור הליברלי", הבוז והמשטמה לאנשים שנושאים את ערכי השוויון – הם הבעיה הגדולה.

אם אתה מקים מערכת חינוך הנלחמת נגד טכנולוגיה וקידמה ו שלא הוציאה מתוכה מניין רופאים – על מה תישען כשתזדקק למנתח טוב?

כי אותו עולם נאור וליברלי, המצמיח מתוכו את פסגת המחקר והאינטליגנציה, מספיק טוב כדי להיות "גוי של שבת" ולרפא את החולים. כמה טוב? עד כדי זניחת ה"השתדלות"; תיזוז המערכות; רדיפה אחרי הפיתוח הכי מתקדם והרופא הכי מדויק.

אבל אותו עולם ליברלי לא טוב כדי לעמוד על עקרונותיו. סיימתם את הניתוח? שטפו ידיים, זוזו הצידה, אנחנו נמשיך מכאן, לנו הזכות הבלעדית לקבוע מה מותר ומה אסור.