מול הסופר פארם בגורדון פינת דיזנגוף בתל אביב עמד צעיר, לבוש בגדים מלוכלכים, ידו מושטת לעבר העוברים עטויי המסיכות. "אני רעב", אמר לעוברים ושבים שהתעלמו או דחו אותו בתנועת יד אוטומטית, ובמבט מתחנן ביקש: "אוכל". כשמישהו רכש עבורו חטיפים מהמדף שליד הקופה, הוא התיישב על ספסל סמוך ובלע אותם במהירות.
ליד הסופרמרקט בשדרות בן ציון בואכה דיזנגוף סנטר בתל אביב עמד בחור בשנות ה-30 לחייו, לבוש טוב, פושט יד לנדבה. מישהי הציעה לקנות לו אוכל, הוא הסכים מיד וניגש איתה לפתח הסופר.
צילומים: אורי גבריאלי ועינת פישביין
הדעה הרווחת בציבור היא שכאשר מציעים לפושטי יד אוכל ולא כסף – הם דוחים את את ההצעה. "אם נותנים להם כסף הם קונים בו סמים" – הוא משפט שגור. בכל מקרה, זה כבר פחות תופס, כי עכשיו כולם אומרים כן לאוכל. האנשים ברחוב רעבים.
באלנבי, איש אחר מספר שהוא אב לשניים, בלי אזרחות ישראלית. "הייתי עובד בשוק, עבודות זמניות, גורר משטחים, היה מספיק לאוכל, אבל עכשיו", הקול שלו נשבר, "בכלל סגרו את השוק ולא נשאר כסף ואנשים פוחדים לתת, שמים אותי במשבצת של נרקומן או משהו כזה ולא נותנים כסף לקנות אוכל לילדים".
אתה חי ברחוב?
"מה פתאום? אני יצאתי עכשיו כי אין עבודה ואף אחד לא לוקח, הם רוצים תעודת זהות, זה מה שמפריע להם…הייתי בשוק מפרק משטחים, נותנים לי איזה 30-50 שקל, ועכשיו בכלל אין. מהבוקר אני מסתובב, את הראשונה שנתת לי עשרים שקל". הוא פורץ בבכי.
בכל סיבוב בתל אביב מתגלים עוד ועוד מבקשי נדבות ואנשים שישנים ברחובות. בשעות מסוימות, האנשים היחידים שרואים על הצירים המרכזיים של העיר הם אלו שאין להם איפה לישון בלילה, ושליחים של וולט. הרחובות הריקים אמנם מבליטים את מי שבימים אחרים נעלמים מן העין, אבל זו לא הסיבה היחידה.
האנשים היחידים שרואים על הצירים המרכזיים של העיר הם אלו שאין להם איפה לישון בלילה ושליחים של וולט
לאורך רחוב דיזנגוף, ליד פתחי החנויות הסגורות, מסודרות מיטות. בכיכר רבין, שפקחים היו מסלקים כל מי שמתמקם בה עם חפציו, יש לפחות חמישה אנשים שדיווחו השבוע שהם ישנים שם קבוע. באיזור אלנבי, בעיקר קרוב לדרך יפו, ישן מישהו כמעט על כל ספסל, ואנשים מבקשים כסף או מזון בכניסות למעט בתי העסק שפתוחים. בצומת של עזריאלי ישנים אנשים, מסתובבים בין מעט המכוניות שעברו שם בחג ובשבת האחרונה, מתחננים לכמה שקלים.
אין אנשים ואין כסף
בתחילת ימי הקורונה, ליד סניף של סופרמרקט תל אביבי, עמדה אישה מבוגרת עם עגלת סופר עמוסה בקבוקים, אובדת עצות, דמעות בעיניה. "הם לא רוצים לקבל את זה", היא אמרה לכל מי שעבר לידה, גם לאלו שלא זיכו אותה במבט שני. "גברת, אני אומרת לך, אסור לנו", אמרה לה עובדת, נראית בת גילה. בחיים אחרים היא יכולה היתה להיות במקומה. "מה אני אעשה עכשיו", אמרה האישה, ספק לעובדת ספק לעצמה. חלפו מאז שלושה שבועות. אין לדעת מאיפה היא מוצאת עכשיו את השקלים הבודדים שגירדה מהחזרת הבקבוקים, אם יש לה עכשיו מה לאכול.
במציאות החדשה, יותר אנשים נלחמים על נתח שהולך ומצטמצם. הדבר הראשון שרואים הוא נדידה לרחובות המרכזיים של העיר, כנראה כי בשכונות הדרום אי אפשר להתקיים. "אין מאיפה לעשות כסף", הסביר השבוע אחד משלושה אנשים שיושבים יחד על מזרונים בדשא ליד פסל השואה בכיכר רבין, "בקבוקים – לא מקבלים כלום. אין אנשים, אז לא נותנים כסף".
אז מאיפה יש אוכל?
"השוטרים והשכנים מביאים לנו מדי פעם".
מדברים על הכלכלה שמתרסקת בימי הקורונה, וברור לכל כי החזקים פחות ייפגעו ראשונים. כשכלכלת הרחוב מתרסקת, כולם נופלים בבת אחת. שלושת מקורות ההכנסה לחיים ברחוב, לפני העמותות שנותנות אוכל ומחסה, הם: קיבוץ נדבות, איסוף והחזרת בקבוקים למיחזור, והסתמכות על שאריות מזון ממסעדות, שחלקן מוציאות באופן קבוע את מה נשאר. שלושת אלה נחתכו עם תחילת משבר הקורונה. אין כמעט אנשים ברחובות, ואם יש הם מנסים עוד יותר מבעבר להתרחק ממגע, בוודאי עם דרי הרחוב שחלקם אינם ממוגנים; קבלת הבקבוקים נפסקה בבתי העסק בימי המשבר הראשונים; אוכל ממסעדות סגורות כמובן שאין. "יש הומלסית שאני מאכיל באופן קבוע", אומר מסעדן ממרכז העיר, "אני לא יודע מה איתה עכשיו".
"האנשים ברחוב חיים מהשאריות של החברה המערבית", מסביר עמרי אברמוביץ' מעמותת "מגרש ביתי" בירושלים, "אוספים בקבוקים, אוספים ברזלים, חיים משאריות של בתי כנסת, מקבצים נדבות. הכל נעצר. אין חנויות, אין מסעדות, אין כלום. הם לא מסוגלים להתפרנס, והם במצוקה גדולה. שירותים שהיו להם נגישים, לא נגישים עכשיו. אין אנשי קשר. סיורי שטח הופסקו. אנשים מפחדים להתקרב אליהם כי זו אוכלוסיה נפיצה מבחינת פוטנציאל ההידבקות שלה".
"95 אחוז מדרי הרחוב הוותיקים השוהים ברחובות משתמשים בסמים", אומר יואב בן ארצי, מנהל תחום התמכרויות, דרי רחוב ושיקום האסיר בעיריית תל אביב-יפו, "זה עוזר להשכיח, לא לראות את המציאות, ולכן הקורונה לא נוגעת בהם. מה זה משנה מבחינתם? קורונה או לא קורונה – החיים הישרדותיים. זה עצוב, כי זה מסכן אותם. כרגע הם במצוקה גדולה עוד יותר, כי הכסף בעייתי וגם הסמים – סוחרים לא מתנהלים באופן חופשי ולפיכך קיימת בעיה משולבת, גם של כסף וגם של היצע, והם נכנסים לקריזים".
"95 אחוז מדרי הרחוב הוותיקים השוהים ברחובות משתמשים בסמים"
הרעב הגובר והמצוקה מתחילים להתבטא במתח גובר ברחובות מסוימים ואף בהתפרצויות אלימות. במהלך החג נרשמו כמה תקריות אלימות באזור התפר שבין יד חרוצים ונווה שאנן לבין שכונות לב תל אביב. ברחוב נחמני התפרץ מכור שמשוטט באיזור על עוברים ושבים, זרק בקבוקים ורדף אחרי עוברי אורח. כמה ימים לפני כן הוא זרק על עצמו בקבוק זכוכית באיזור שינקין. המשטרה שהגיעה למקום בעקבות קריאות של תושבים מצאה אותו שוכב מתחת לספסל ומסרב לשוחח עמם. כעבור כמה דקות הם עזבו את המקום.
למשטרה אין כמעט כלים לטפל במכורים הגרים ברחוב, וגם לא אפשרות לעצור אותם עד שהדברים לא יגיעו לידי תקיפה. בזמן שהאיש ניפץ בקבוקים על קירות הבתים והשכנים עמדו חסרי אונים, עברה חסרת בית המוכרת לתושבי השכונה בין מרפסות הבתים וזעקה לבקש כסף לאוכל.
העבודות שנעלמו בן רגע
בנוסף לדרי הרחוב המוכרים למערכת, יש שכבה שלמה של אנשים שמעמדם בחיים ברחוב היה גבולי, עם סידור ארעי של מגורים, רובם ככולם התפרנסו גם מעבודות מזדמנות, יומיות, של כמה עשרות שקלים, כמו המשטחים בשוק שהזכיר האיש מאלנבי. עבודות שאין בצידן ביטוח לאומי או הבטחה בפני אבטלה. גם העבודות האלה נעלמו ברגע, והם מתחילים להצטרף למעגל דרי הרחוב.
"אני חושש שהרחוב ייצבע בצבעים חדשים", אומר בן ארצי, "כרגע אין עליה גדולה, היו לנו בחודש האחרון 26 פניות חדשות, זה עדיין לא נתון חריג, אבל אנחנו בעליה בשנים האחרונות. יש שתי קבוצות שנמצאות בסיכון עיקרי מהמצב הכלכלי החדש: האוכלוסיה שנמצאת במעמד שורד, משלמים בקושי את שכר הדירה, יש חששות, משכורת מרץ נכנסה, אבל אם זה יימשך לאורך זמן נראה גל של אנשים חדשים ברחוב, ממעמד שונה. אני מודאג גם מהאוכלוסיה הזרה. מקור ההכנסה שלהם נפגע, אין חסכונות, נושא הפיקדון לא פוצח, וגם אם כן – לחמישים אחוז אין פיקדון. אנחנו יודעים על מקרים של משפחות שמאוימות לצאת מהבתים כי לא מצליחים לשלם את שכר הדירה".
לפי נתוני משרד הרווחה, ב-2016 היו בישראל 1,872 דרי רחוב, 1,680 מהם במרכז, בעיקר בתל אביב. ד"ר שמוליק שיינטוך, עובד סוציאלי ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר, טוען כי מספרם האמיתי נע בין 11 אלף ל־32 אלף.
"אני לא רואה עדיין עלייה במספר דרי הרחוב", אומר גם אופיר אמינוב מעמותת 'קורת גג', "העלייה היא חדה בשנה האחרונה בלי קשר לקורונה, אבל אני מאמין שאם המצב יימשך עוד חודש חודשיים, יהיו הרבה חסרי בית. אנשים שחיים מהקצבאות ומסכומים נוספים לא ישרדו את זה".
"אין ספק שהרעב גדל", מאשר בן ארצי, "בתי עסק שהיו פתוחים בעבר היו נותנים לדרי הרחוב לאכול, ועכשיו אין את מקורות ההזנה האלו. אנחנו מודעים לכך ומחלקים להם מנות חמות, השגנו תרומה גדולה ומחלקים להם ברחוב וגם לוקחים מ'לשובע'".
לדברי בן ארצי, היקף העובדים ביחידה לדרי רחוב לא השתנה, הם מוגדרים עובדים חיוניים וממשיכים לעבוד ולתת מענה למטופלים. "לא הפסקנו עם סיורי הרחוב למרות שהיה חשש", הוא מספר, "התמגנו בצורה הולמת ובהתאם אנחנו מקיימים את הסיורים במשך שעתיים וחצי, כל יום, עוברים ברחובות סייר ועובד סוציאלי שמתלווה אליו, בעיר כולה, עם דגש על מתחם התחנה המרכזית. אנחנו שם כדי לדבר, לקיים פעילות הסברה על הקורונה ולהבהיר להם מה אמצעי ההתגוננות, איך הווירוס עובר, מה פוטנציאל ההדבקה ואיך להיזהר. כי שם יש התקהלויות שעלולות להיות מסוכנות".
בעיר פועלים דרך קבע עמותת 'לשובע' הוותיקה ובתי מחסה המכונים "גגונים", שלא צמצמו את עבודתם. העיריה מנסה עכשיו להקים מבנה נוסף, לטובת דרי רחוב השוהים במתחם התחנה המרכזית ואינם יכולים להגיע לגגונים. משרד הרווחה אישר את המימון, אך החסם לפי שעה ממוקד באישור בעלי המבנה לאיכלוס דרי רחוב, ושם קיימת רתיעה. בנוסף, נפתחה מסגרת ייעודית לדרי רחוב הטעונים שצריכים להיות בבידוד. בן ארצי: "אנו ממשיכים ללחוץ על משרד הרווחה ומשרד הבריאות לפתוח מסגרת ייעודית לדרי רחוב ונשים בזנות שיפתחו תסמינים של המחלה".
אמינוב מספר שהתרומות הכספיות לעמותה נעצרו לגמרי, אבל לעומת זאת, מתקבלות הרבה תרומות של מזון, מכריכים ועד ארוחות של מזון חם: "בעקבות הקורונה הגיעו המון אנשים שפתחנו עבורם עוד דירה נוספת. העמותה גם שכרה מבנה גדול באזור התחנה המרכזית. יש מעל מאה דרי רחוב שנמצאים אצלנו. עשינו שיתוף פעולה עם אזרחים, מודעות וברשתות חברתיות. אספנו דרי רחוב שהיו בכניסות, חדרי מדרגות. הם היו מבוהלים מהמצב ושמחו על הפניה שלנו להגיע. הם מפוחדים, דווקא הם, עם הרמה החיסונית הנמוכה ביותר, שחשופים למחלות והידבקויות, ונמצאים ברחוב".
אתה רואה שינוי בתקופה הזו?
"אם פעם היו אנשים יוצאים מההוסטל ב-12 בצהרים כדי לקבץ נדבות, היום הם קמים בשמונה בבוקר ועוברים בין צמתים ומחכים שמישהו ייתן להם כמה פרוטות. אם פעם היינו נותנים שתי ארוחות ביום, היום נותנים שלוש, כי אין להם את הכסף של הלחמנייה בערב לקנות. יש יותר רעב".
לא רחוק מהשלושה יושב על ספסל ג', בן 62, חולה סכרת, לחץ דם ומחלות נוספות, מתמודד נפש, שנפלט לרחוב לדבריו לפני כשמונה חודשים. "אמי ואני היינו גרים בדירה ומסתדרים מהבטחת הכנסה של שנינו", הוא מספר, "ואז אמא מתה. אחרי שמתה היתה לי מחשבה אובדנית ולקחו אותי לאברבנאל לחצי שנה. כששחררו אותי הלכתי ב-28 לבקש הבטחת הכנסה, ואמרו שכל הכסף מביטוח לאומי הלך לאשפוז. מאז, חודש וחצי, אני פה יושב. מהרווחה אמרו שיבואו אחרי החג. יש אנשים טובים שבאים ושמים סנדביץ' איפה שאני ישן".
למה לא הלכת לאחד מבתי המחסה של דרי רחוב?
"בדרי רחוב אמרו שלא יכולים לשלוח אותי לדרך בן צבי, כי מקבלים שם רק אלכוהוליסטים. ולמקום נקי אני לא יכול להכנס כי יש שם מדרגות, ואני לא יכול לטפס למעלה".
ל' יושבת במדשאה אחרת בכיכר רבין, יפה, עיניה בורקות. יש לה מטריה בקוטר מטר וחצי, שתגן עליה אם יתחיל לרדת גשם, הגשם שמתעקש לרדת באפריל כאילו אין מספיק צרות מסביב. אחרי כמה ימים היא עוברת למאהל של השלושה בדשא ליד.
אפילו בפח זבל אין אוכל
בתחילת אפריל פתח משרד הרווחה מחלקה לאיכלוס זמני של 30 דרי רחוב בבית חולים בחוף השרון, וברעננה הוקצה מרחב לקליטת דרי רחוב אשר הורו להיכנס לבידוד. קשה להגיע למידע על המתרחש בערים גדולות אחרות שיש בהן חסרי בית.
"דרי הרחוב נמצאים כיום במצב מצוקה כי אפילו בפח זבל אין אוכל". אומר דיויד אגייב מעמותת אכפת, "בגלל שהמסעדות וכל המקומות שבדרך כלל היו זורקים אוכל או מפנקים את החבר'ה שלנו – כיום זה לא קיים בכלל. בתי תמחוי נסגרו".
ומה עם פתרונות ממסדיים?
"הרווחה בתקופה הזו לוקחת אחריות, לא בכל הרשויות. בתל אביב למשל לוקחים אחריות מאוד גדולה. הם עובדים גם בחול המועד ומנסים להכניס אותם לגמילה ולמסגרות. יחד עם זאת, אם נצא מתחום הרשות המקומית, אין מספיק מענה או מקומות של בידוד ויותר מזה: בעולם הבינו שדרי רחוב לא מדברים איתם בשפה של טיפול אלא בשפה של שיכון, להוציא אותם מהרחוב. בארץ שמים דגש על טיפול, אבל לא שמים דגש על פתרונות דיור".
אתה רואה עלייה במספר מחוסרי הבית?
אגייב: "כן, יש עלייה בכמות חסרי הדיור, והיא מתחלקת לכמה קבוצות. יש לכם מושג כמה תיקים של אלימות במשפחה נפתחו בסניגוריה הציבורית בחודש האחרון? אנשים לא יכולים לחזור הביתה כי יש להם צו הרחקה, ופה אנחנו מתחילים את הסיפור החדש. נעבור לבריאות הנפש – בתי החולים הפסיכיאטריים מתחילים לשחרר חולים ללא כתובת, שאין להם לאן ללכת. כאלה יש המון. ויש אסירים משוחררים – המדינה משחררת הרבה על מנהלתי כפול, אנשים שמורידים להם שליש, אנשים שאין להם כתובת ומגיעים לרחוב.
"אנחנו מרגישים עלייה בפרצופים חדשים, בערים שמזמן לא פגשנו, לא רק בתל אביב. ומזמן ההומלסים הם כבר לא רק נרקומנים ואלכוהליסטים. יש 12 עורכי דין שגרים אצלי במסגרת, שמונה לוחמים ששירתו ביחידות מובחרות, ואפילו חבר'ה שהיו מרוויחים 80 אלף שקל בהייטק".
"אם המדינה היתה מתוקנת, המשבר יכול היה להוות מנוף לתהליך שיקומי", אומר בן ארצי, "אם היו יותר מרכזי גמילה אנשים היו רוצים לצאת מהסמים, כי היום אין להם את 'מקורות ההכנסה' שעיקרם בקיבוץ נדבות. שלחתי מייל למשרד הבריאות, ביקשתי – תגדילו את מספר המיטות, תפתחו עוד אישפוזיות. מה קרה בפועל? לא רק שלא פתחו יותר מיטות, מספר המיטות הצטמצם, כי אנשים צריכים להיכנס לבידוד לפני שהם נכנסים לגמילה ואנחנו עומדים מול שוקת שבורה".
"יש המון חסרי בית אבל אף אחד לא יודע כמה הם, מה הצרכים שלהם, אם הם חולים או לא", טוען אברמוביץ', "יש הרבה חוסר ידע. התחלנו לא מזמן את פרויקט הלוקרים שנועד לעזור, ועכשיו על אחת כמה וכמה: אחת הבעיות של דרי הרחוב שאין להם מקום להניח את הדברים שלהם, והלוקרים יסייעו להם. הפרויקט אמור היה להתחיל בראשון לאפריל, אבל הכל נתקע בגלל הקורונה".