אתמול לפנות ערב הגיעו לסיומן 70 שנות ייצור כלים סניטריים מפורצלן במפעל חרסה בבאר שבע. בסיום יום העבודה הראשון שלאחר פגרת הפסח, הגיעה חברת אבטחה מטעם הנהלת המפעל וסגרה את שעריו. העובדים שעוד נשארו התבקשו לצאת, וזימון לשימוע לפני פיטורים נשלחו לבתי 115 העובדים. ההסתדרות הכללית מסרה לעובדים שעליהם לסרב לקבל את הזימונים, אבל אף אחד לא שאל אותם. הזימונים הגיעו בוואטסאפ, באישון ליל, או שלא הגיעו כלל.
״באתי לעבודה היום בבוקר", מספרת יאנה אלדן, מנהלת חשבונות במפעל מזה 20 שנה, "אני לא קיבלתי זימון לשימוע אבל מאז הטלפון של הוועד אני לא ישנה, אולי בכל זאת אני מאבדת את מקום העבודה שלי. באתי לשלם לספקים, הם מתקשרים אלי מהבוקר. לא אמרו לנו על סגירת המפעל, לא מספרים לנו מה הסיבות לפיטורים ואנחנו בחוסר וודאות לגבי הפיצויים".
"לי השאירו את הזימון ליד הדלת בלילה. אתמול עבדתי בבוקר, ובערב המפעל נסגר", מספר אלכס מוצמיק, שעובד במפעל משנת 80'. הוא עבד במפעל שנה לפני שהתגייס לצבא, ואחרי השחרור חזר הישר לשם, "זה מקום העבודה היחיד שהיה לי, ועוד עשר שנים אני יוצא לפנסיה. איך אני יכול לעבוד כשאני פצוע כשהחוליות שלי פגועות והרגליים שלי הרוסות? איפה אני אמצא עבודה? אחרי שהתקשרו מהוועד אני לא ישנתי. מעכשיו אני אשב בבית, במה עוד אני יכול לעבוד?"
"כואבים את כאבם של העובדים"
בחודש שעבר פורסם בעיתונים הכלכליים שמפעל חרסה עתיד להסגר ופעילותו תועתק לטורקיה, החלטה שעומדת על הפרק מאז 2014. בעקבות הפרסומים הוכרז סכסוך עבודה בין ועד העובדים להנהלת המפעל, הנהלת קבוצת חמת. "היו איתותים אבל לא הפנמנו את זה שהמפעל יסגר. מנהל המפעל הכחיש ולנו היה נוח להאמין", אומר מוטי דדון, מנהל התפעול, ומתאר איך חלחלה ההבנה: "ביום חמישי לפני פסח הוציאו אותנו לחופשה יזומה. הנהלת המפעל טענה שבגלל שמירב הלקוחות לא עובדים בחול המועד, המלאי במפעל יספיק והעבודה תחודש בסוף החג, ב-28 באפריל. בינתיים היו איתותים: היו חומרי גלם שלא הגיעו. תנור שריפה שכובה ולא עבר תחזוקה שוטפת, בין 300 ל-400 משטחי סחורה מוגמרת שעברו לשטח מפעל באשדוד".
מקבוצת חמת נמסר כי "החלטת החברה לסגור את מפעל חרסה בבאר שבע נעשתה בלב כבד. בשנים האחרונות השקיעה חמת סכומים משמעותיים במפעל במטרה לשפר את יכולות הייצור אך על אף השקעות אלו המפעל המשיך להתקשות אל מול התחרות הקשה, ביטול המכסים ופתיחת השוק ליבוא מטורקיה. חרסה הציגה נחיתות ייצור ונכנסה להפסדים עמוקים. לא היה מנוס מסגירתו של המפעל".
לשאלות העובדים משיבים מהקבוצה: "אנו שיתפנו את העובדים בנושא. אנו כואבים את כאבם של העובדים ומבינים, נתמוך בעובדים נעשה את מירב המאמצים למצוא להם מקומות תעסוקה. לקבוצת חמת עוד שלושה מפעלים המעסיקים 400 עובדים, נמשיך להשקיע בתעשיה הישראלית ולהרחיב את המפעלים הקיימים ולייצר בישראל. המו"פ של חרסה ימשיך לפעול מישראל".
עובדי חרסה למודי ניסיון מסגירת מפעל נגב קרמיקה בירוחם. לפני שנה וחצי, לאחר פגרת חג סוכות ושמחת תורה, חולקו זימוני שימוע לפני פיטורים לעובדים. סגירת נגב קרמיקה באה לעובדים כהפתעה גמורה. בדומה לדברים שמתארים עובדי חרסה, גם בנגב קרמיקה התבצעו פעולות תחזוקה וניקיון במהלך הפגרה, סחורה הועברה למפעלים אחרים וזימון לשימוע יום לאחר פגרת חג. נראה שמעסיקי הדרום מצאו שיטה נוחה לסגירת מפעלים במהירות שמשאירה מקום להתנגדות מינימלית.
העובדים שהפגינו אתמול בשער המפעל ולפרקים סגרו את דרך חברון, היציאה הצפונים של העיר באר שבע, הם ילידי ישראל לצד עולים מחבר הארצות, אתיופיה, אקוודור, וארגנטינה, לחלקם זהו מקום העבודה הראשון והאחרון עד היום, יש כאלה שהם כבר דור שלישי במפעל.
חמישה בעלים ואחזקות בפחות מ-20 שנה
שלא כמו במאבק של עובדי נגב קרמיקה, עובדי חרסה אינם מנסים להציל את המפעל ולא מבקשים להביא את הנהלת המפעל לבתי משפט. הם מבקשים פיצויים מוגדלים. אלי קצב, שהיה יו"ר ועד עובדי חרסה במשך 29 שנים ויצא לפנסיה לפני שנתיים, הגיע אתמול בבוקר לפתח המפעל. ״עברתי הרבה הפגנות, הרבה מעצרים והרבה משטרה, ראיתי הרבה צמיגים בוערים", הוא מספר, "אבל להגיע למצב כזה שמגיעים אנשי אבטחה ומוציאים את העובדים מהבית שלהם, ובעל הבית כותב שאתם יקרים לו? איך אני יקר לך אם אתה זורק אותי מהבית? לא אומרים לעובדים מה מגיע להם, מה לא מגיע להם. למה לא יושבים עם העובדים? הם שיקרו.
"גם הוועד לא מצליח להוביל, לא מספיק דומיננטי. במאבקים קודמים היו פה 400-500 איש, עכשיו אין מאה איש. האוכלוסייה היום חדשה יחסית במפעל, 50-60 אחוז עובדים, חדשים וכל אחד חושב על הפרנסה שלו. פעם הייתי שורק עם משרוקית וכולם היו יוצאים לשער. אני מקווה שכולם יתעשתו וילכו אחרי הוועד שלהם. הם עכשיו בשיא ומכאן זה ידעך. אם לא יעשו עוד פעולות במפעל, לפרוץ לתוכו, לעשות ונדליזם, ולא ילכו למפעל השני ששם יושבת ההנהלה, זה לא יזיז לאף אחד.
קצב זוכר איך נגמרו מאבקים קודמים: "בשנת 98' הייתה תוכנית הבראה, פיטרו 120 איש מתוך 350, זה היה המפעל הכי ענק בסביבה. שרפנו צמיגים ונעצרנו, ראש העיר בא לבקר אותנו. אבל זה תמיד היה ככה במפעלים, עליות וירידות״.
מפעל חרסה ליצור כלים סניטרים מפורצלן הוקם בשנת 1946 בחיפה על ידי חברת סולל בונה. בתחילת שנות ה-50 עבר המפעל לבאר שבע כדי לקרב אותו אל מחצבי הנגב, ולתת מענה תעסוקתי לעולים החדשים באזור. באותן שנים עבר המפעל מידי סולל בונה לחברת ׳כור׳, אז בעלת השליטה בסולל בונה וחרסה. בשנות ה-70 אוחד מפעל חרסה עם מפעל חסין אש, ויחד העסיקו 340 עובדים. בשנות ה-80, בעקבות משבר בחברת כור, עבר המפעל תהליך יעול והתמודד בתחרות על שוק הפורצלן עם מפעל נגב קרמיקה. בשנות ה-90 החליף המפעל שני בעלים ומאז שנת 2000 עבר מפעל ייצור הכלים הסניטרים היחיד בארץ, חמישה בעלים ואחזקות בין קבוצות שליטה שונות.
הסיבות לסגירת מפעלי ייצור הפורצלן בארץ ידועות. הממשלה הטורקית מסבסדת את מפעלי ייצור הפורצלן והסכם הסחר החופשי של ישראל עם טורקיה מאפשר תחרות לטובת הטורקים בשכר הדירה, חומרי גלם וכוח אדם. נגב קרמיקה וחרסה, בעבר מתחרות בשוק המקומי, הפסידו שתיהן לשוק העולמי. בשני המפעלים ציינו ערב הסגירה את התחרות מטורקיה כגורם מרכזי, וכן את העדר האכיפה על קניית מעל 15 אחוז תוצרת כחול לבן בפרוייקטים ממשלתיים כמו "מחיר למשתכן".