כדי להבין את מלחמת החורמה שמנהל הימין נגד בג"ץ יש להבהיר שלושה עניינים, שהשיח התקשורתי והפוליטי נוטה לטשטש ולערפל: (א) מהי הסיבה האמיתית למאבק? (לא דיון חוקתי, מהפכה משטרית); (ב) מדוע הוא הקצין דווקא עכשיו? (לא תיקי נתניהו, "תוכנית המאה"); (ג) ומה על השמאל לעשות? (מאבק לשוויון חברתי כתנאי למשטר דמוקרטי).

המאבק בבג"ץ הוא חלק ממהפכה לשינוי המשטר בישראל שחולל הימין מאז 2009, שמטרתה כינון שלטון-נאמנות, המתנה זכויות אזרחיות, שירותים חברתיים והשקעות משלתיות בנאמנות לימין. שלטון-הנאמנות הוא עוד אחד ממנגנוני הפיצוי – בדומה למגזרים ולהתנחלויות – שמציע הימין לנפגעי חיסול מדינת הרווחה, וככזה הוא מהווה תנאי לשלטונו, ולהעמקת הניאו-ליברליזם והכיבוש.

שלטון-הנאמנות מבוסס על פגיעה בשוויון הזכויות של הערבים והשמאל, ומעניק, מעצם טיבו, יתרון ליהודים ימנים. ככזה אחת מהנחותיו של שלטון-הנאמנות היא פגיעה בעקרון האוניבסליות הליברלי המנחה את בג"ץ. פגיעה זו היא, למשל, כל תכליתו של "חוק הלאום", שנועד להכניס לחוקי היסוד את עקרון העדפת היהודים, ולאפשר לבג"ץ לפסוק ברוח ערכי שלטון-הנאמנות.

אלא שגם לאחר שאיילת (פשיזם=דמוקרטיה) שקד שינתה את הרכבו, נותר בג"ץ ליברלי ואקטיביסטי מידי לטעמו של הימין, כלומר כזה שעלול להערים קשיים על כינון שלטון-הנאמנות, וזו הסיבה שריסוקו (לעלות על בג"ץ עם D-9) היא אחת ממטרות-העל של הקואליציה המתגבשת.

הסיפוח המתקרב דורש שלטון נאמנות

תיקי נתניהו הם מסך העשן המושלם המסתיר את כינון שלטון-הנאמנות כמטרת המתקפה על בג"ץ. ואולם, העיסוק ב"מושחת מלפור" שהשתלט על המסכים ועל השיח הציבורי, ומטשטש גורם נוסף המקנה מידה רבה של דחיפות לריסוק בג"ץ ושלטון החוק: מיסוד הכיבוש.

אחת ממטרת העל של אי-השוויון האזרחי, המהווה את הנחת היסוד של שלטון-הנאמנות, היא כינון מסגרת משפטית לסיפוח חלקים מן הגדה המערבית ובמרכזם ההתנחלויות וכינון "ישראל הגדולה". כמצב של קבע, יצריך הסיפוח מבנה משטרי שיבדיל בין זכויות הישראלים והפלסטינים בשטחים. שלטון-הנאמנות כמשטר היוצר מתחמי אזרחות נפרדים (או אפרטהייד) מספק לכך את התשובה.

שאלת המעמד המשפטי של ההתנחלויות הופכת דוחקת יותר ויותר עם התקרבות מועד הצגתה של "תכנית המאה" של הנשיא טראמפ, שעתידה לכלול, כפי שפורסם, מרכיב כזה או אחר של סיפוח (במובן זה, ההכרה בריבונות ישראל בגולן היתה, ככל הנראה, יריית הפתיחה של "תכנית המאה).

בג"ץ על תפיסותיו הליברליות עשוי להתגלות כמכשול ליישום היבטי הסיפוח – שיש להם צד משפטי חיוני – של "תכנית המאה", וכדי למנוע ממנו להפריע, נחוש הימין לרסק את כוחו עוד בטרם פירסומה.

הקשר בין הפערים החברתיים לריסוק הדמוקרטיה

נצחונו של הימין במערכות הבחירות האחרונות היה תולדה של התמיכה של המעמדות הנמוכים בשיטת מנגנוני הפיצוי שהוא מציע, כתחליף לפירוק מדינת הרווחה והפרטת שירותיה.

המעמדות המבוססים, תומכי השמאל-מרכז, שותפים לימין במדיניות הניאו-ליברלית, אך כדרך לשימור היתרונות המעמדיים שמקנה להם מדיניות ההפרטה – הם מתנגדים למנגנוני הפיצוי של הימין, המיטיבים עם המעמדות הנמוכים, ומגדירים את עצמם דרך שליליתם. אינטרס מעמדי זה ברור למעמדות הנמוכים, הרואים במאבק של השמאל במנגנוני הפיצוי של הימין – כלומר, בהתנגדותם להתנחלויות ולמגזרים ותמיכתו בדמוקרטיה – מהלך המכוון לפגוע בהם, ומעמיק את תמיכתם בימין, כמגן זכויותיהם.

לכן, "ההגנה על הדמוקרטיה" בישראל אינה סוגיה משטרית-משפטית בעיקרה אלא קודם כל סוגיה כלכלית-חברתית. כמו במשטרים פופוליסטיים אחרים, גם בישראל המתקפה על הדמוקרטיה מתעצמת ככל שמתרחבים הפערים החברתיים ולכן שוויון חלוקתי הוא הדרך להגנה על הדמוקרטיה.

ואולם, המעמדות המבוססים בישראל אינם מוכנים לוותר על הפריבילגיות שלהם, ולפיכך, השמאל הישראלי התלוי בקולותיהם, אינו מעיז להציע תכנית שתקדם באופן רדיקלי שוויון כלכלי-חברתי, מחשש לאבד את תמיכתם בקלפי. לכן, השמאל מעדיף לדבוק במצג השווא הקושר בין ריסוק בג"ץ לתיקי נתניהו, ומרכז את מאבקו בשחיתות ולא בשוויון.

המאבק על הדמוקרטיה בישראל יוכרע בשדה הכלכלי-חברתי. רק באמצעות תכנית רדיקלית להגדלת השוויון החברתי – כינון מדינת רווחה רחבה לכל – יוכל השמאל לרכוש את אמון המעמדות הנמוכים, כלומר נפגעי ההפרטה והניאו-ליברליזם, שתמיכתם הכרחית כדי לחולל שינוי פוליטי שיבטיח את הדמוקרטיה. לשם כך, על השמאל להשתחרר מעניבת החנק של המעמדות המבוססים ולהציע תכנית כלכלית שתעניק ביטחון חברתי למעמדות הנמוכים, כלומר לא למעטים, אלא לרבים.