ידיים מונפות באוויר, גוף נמתח לאחור, טיפות מים על המצלמה, פיות פתוחים לרווחה בחיוך או אולי בפחד. לכאורה אוסף של רגעים יומיומיים שמאפיינים יום קיץ תל אביבי טיפוסי בחוף. רק שעבור המצולמים בסדרת התמונות "ים של אהבה, נשות מחסום ווטש" של הצלמת אורנה נאור זוהי הפעם הראשונה בים.
לפני 13 שנה ארבע נשים הפעילות במחסום ווטש הקימו את ארגון "מן אל בחר" (מן הים), שמביא ילדים ונשים פלסטיניים מהגדה המערבית אל החוף של תל אביב, ילדים ונשים שגרים קילומטרים ספורים מהים אך מעולם לא זכו ליהנות מהגלים. בשלוש השנים האחרונות נאור מלווה אותם עם מצלמתה, תופסת רגעים של שחרור מעכבות, מפחד, ממחסומים. עבודותיה זכו לאחרונה להיות בין שלוש הפיינליסטים של תחרות הצילום החברתי ע״ש כורש והדטי של העמותה PHOTO IS :RAEL.
"מה אנחנו, בחיים שלנו, זוכים לראות בפעם הראשונה?", היא שואלת. "עוד משהו שונה ממה שכבר ראינו? את יכולה לדמיין מה זה להכיר את המילה ים ואף פעם לא לראות אותו? הים מצליח לפתוח את הלב לנשים וילדים שעבורם ישראלי הוא חייל עם רובה. פתאום יש ישראלים שמחבקים אותם, ששומרים עליהם, שמאכילים אותם".
כשהתחיל הפרויקט הגיעו בזכותו רק שתי משפחות לחוף, כיום כ-1,400 ילדים ונשים וגם מעט גברים מיישובים שונים בגדה מגיעים בכל יולי ואוגוסט לחוף תל ברוך בתל אביב. נשות "מן אל בחר" דואגות לאישורים של ראשי הכפרים לנסיעה וגם לאישורים מהצד הישראלי. "לפני ימי הים יש שיחות הכנה, על מנת שנדע מה הסיפור של המקום שממנו הם מגיעים", אומרת נאור. "לפעמים הם מגיעים ממקום שעבר חוויה קשה, למשל מכפר שרק זמן קצר לפני כן בוצע בו פינוי ויש עדיין רגישות אצלם".
האמהות מפוחדות בהתחלה
עוד לפני שהשמש עולה הם קמים, נוסעים במשך שעות ועומדים בכל המחסומים, נבדקים שוב ושוב על ידי החיילים, כך שכאשר הם יוצאים מהאוטובוס ומביטים בכחול הגדול ההיסוס שלהם גדול. ובעוד שהילדים מתמסרים במהירות לחוויה, לאימהות שלהם נדרש עוד קצת זמן כדי להשתחרר.
"הן הרבה יותר חוששות מהילדים, יותר מפחדות מהים ולא רק מהסיטואציה. יש להן רגישות גבוהה יותר לתגובות של אנשים", אומרת נאור ומציינת שהמקום שממנו הן באות משפיע על היכולת של אותן נשים להתחבר לחוויה: "יש קבוצות שפתאום יוציאו דרבוקות ויתחילו לתופף ולרקוד ואחרות ישבו עד הרגע האחרון מתחת לסככה. תלוי איך הכפר מקבל את הביקור הזה. לפעמים הן מרגישות שהוא נעשה לטובת הילדים והן רק המלווות, ולכן יש להן פחות לגיטימציה ליהנות. לפעמים הן קופצות, צוחקות ומשתוללות, נהיות ילדות קטנות לכמה שעות. נשים שהחיים שלהן זוועה ופתאום אוהבים אותן ומחבקים אותן".
העוצמה של החווייה מהדהדת ברחבי הגדה. נאור מספרת שהנשים מספרות אחת לשנייה על הביקור, ופתאום מגיעות בקשות להצטרף לפעם הבאה. גם מי שפחדה בהתחלה, שחשדה, וגם הגברים של הכפר, אלו שמקבלים את ההחלטות – מבינים שאין סיבה לדאגה.
"המטרה של הדבר הזה היא להחזיר את האנושיות לאנושות", נאור מדייקת. "להוריד את התגיות והתוויות, ליצור את המגע האנושי, להראות לנו וגם להם שבסוף כולנו בני אדם, שהפלסטינים הם בסך הכל אמא וילד שצוחקים בין הגלים ושיש נשים טובות, ישראליות בנות 70 ו-80 שבאות בשיא החום של יולי אוגוסט לים כדי לאהוב אתכם ולעשות לכם כיף. אני מרגישה ששכחנו לדבר, להקשיב, לראות. התמונות מאפשרות לראות את האדם שמאחורי הסיפורים".
"המטרה של הדבר הזה היא להחזיר את האנושיות לאנושות. להוריד את התגיות והתוויות, ליצור את המגע האנושי, להראות לנו וגם להם שבסוף כולנו בני אדם"
עבור המתנדבות של "מן אל בחר" זו לא עוד משימת מחאה – זו משימת אהבה. "כשהן מדברות על הפרויקט הפנים שלהן זוהרות", אומרת נאור ופתאום גם הפנים שלה מתחילות לזהור. כשאני שואלת אותה למה היא חוזרת לשם פעם אחרי פעם כבר שלוש שנים, היא לא מהססת ופוסקת "בשבילי". "זה נותן לי זריקת אנרגיה אחרי הסבל שאני רואה אחר כך. כשתמונות כאלו משתתפת בתערוכות או במגזינים בחו"ל, אני מרגישה שזה עושה לנו שירות. אני אוהבת את הארץ הזו, גם כשהיא מתנהגת זוועה, וחשוב לי להראות שיש פה דברים יפים".
להתנדבות בימי הים הבאים – [email protected]