בכל יום שישי ננסי (שם בדוי) עוזבת הכל ונוסעת לירושלים. על הספסלים הקרים בכנסייה הקטנה בעיר העתיקה היא יושבת ובוכה. בוכה על אבא שמת כשהיתה ילדה; על אמה שנפטרה לפני שהספיקה להיפרד ממנה; בוכה מגעגועים לילדים שלה שרחוקים ממנה אלפי קילומטרים; בוכה על הילדים של חברותיה שעוד רגע יעלו על המטוס למנילה ויעזבו את הארץ. אחרי הבכי מגיעות התפילות. "אלוהים, תעזור לי", היא לוחשת בכוונה מלאה. "בלעדיך אני לא אוכל לעזור להם".
ננסי היא מנהיגת המאבק נגד הגירוש המתוכנן של ילדי העובדים הזרים. היא הקימה את ארגון UCI -"United Children of Israel אבל לא יכולה להיחשף. כשוהה בלתי חוקית היא מפחדת להראות את פניה. "כשאני והילד שלי נפרדים בבוקר הוא אומר לי, 'אמא, תשמרי על עצמך'. אני אומרת לו 'אל תדאג, יהיה בסדר', אבל אני לא באמת יודעת אם אראה אותו בערב", היא מספרת. "אם אני צריכה ללכת לקנות דברים הוא בוכה, 'אני לא רוצה שתצאי החוצה, אני מפחד', והולך לחנות במקומי. זה כמו שיש לך הרבה פרפרים בבטן ואת רוצה להקיא מהפחד שאולי תצאי החוצה ותראי את הוואן לבן של רשות ההגירה".
באוקטובר האחרון ביצעה רשות ההגירה גל של מעצרים שכוון בעיקר נגד הקהילה הפיליפינית. עשרות אימהות מהפיליפינים ועוד כמה מהודו ומנפאל נעצרו ונדרשו לחתום על מסמך שלפיו בתום שנת הלימודים הנוכחית הן יעזבו את הארץ יחד עם ילדיהם שנולדו וגדלו כאן. לדברי מרי אן, אם הן היו מסרבות לחתום, היו נשארות במעצר. היא עצמה לא קיבלה את צו הגירוש כמו רבות מחברותיה, אבל חוששת שהוא אורב לה ולבנה מעבר לפינה.
"לא קפצנו מעל גדרות"
בחודש האחרון, לקראת סיום שנת הלימודים היא העלתה הילוך במאבק. נקודת המפנה היתה ההפגנה שתכננה מול מעון ראש הממשלה בירושלים ושהתקיימה לפני כשבועיים. "היה לי רעיון: לעשות את ההפגנה בערב וכשיהיה חושך כולנו נדליק את הפנסים ולשיר את התקווה. זה הצליח. היו שם תקשורת, רדיו, עיתונים והתחילו לשמוע את הסיפור שלנו".
מחר תיערך הפגנה גדולה בכיכר הבימה בתל אביב בהשתתפות בתי ספר מרחבי העיר, שתלמידיהם יקראו לעצור את הגירוש המתוכנן. "אנחנו מקווים שנוכל לשנות את ההחלטה", היא אומרת ומספרת שמתוכננת הפגנה נוספת, גדולה יותר, בחודש הבא.
את ארגון UCI הקימה ביולי 2017 כשזוג חברים שלה נעצרו בביתם עם שלושת ילדיהם וגורשו לפיליפינים. "הילדים למדו בבית ספר עם הבן שלי, וכשהם גורשו זה היה כמו פעמון בראש שלנו. זה לא היה סימן טוב בשבילנו, כי ידענו שלא מגרשים ילדים מעל גיל חמש, אבל במשפחה הזו היתה ילדה בת 12.
"נפגשנו עם איזו עמותה כדי שיעזרו לנו, אבל האישה שדיברה איתנו אמרה שאנחנו לא יכולים לעשות כלום בגלל הפליטים. אז הממשלה ניסתה לגרש אותם והיה בלגן. אמרתי לה, 'אנחנו לא פליטים, אנחנו מהגרי עבודה, הגענו לכאן באופן חוקי, לא קפצנו מעל גדרות. אנחנו מטפלים בזקנים שלכם ובחולים שלכם. אנחנו לא באותה סיטואציה'. היא אמרה שזה לא בסדר לעשות עכשיו הפגנות וזה לא יעזור. אמרתי לה, 'אני לא רוצה לשבת ולחכות עד שמישהו ידפוק לי בדלת, יבדוק את המסמכים שלי ויגיד לי 'יאללה, אין לך מסמכים תלכי הביתה'. זה מה שגרם לי להקים את הארגון".
'אנחנו לא פליטים, אנחנו מהגרי עבודה, הגענו לכאן באופן חוקי, לא קפצנו מעל גדרות. אנחנו מטפלים בזקנים שלכם ובחולים שלכם. אנחנו לא באותה סיטואציה'
היא פנתה לאימהות מבית הספר של בנה. רק 15 הסכימו ללכת איתה. "אמרתי להם שכמה שנהיה יותר, יהיה יותר טוב. שאם יש למישהי את האומץ להצטרף – היא מוזמנת. אבל לא הרבה באו בהתחלה. אני חושבת שהן היו מבולבלות, אולי פחדו. גם אני חששתי. לא רציתי לעמוד בפרונט. אמרתי להם שאני המייסדת, לא המנהלת. כי יש לי אחריות, יש לי ילד. בפגישה הבאה אמרתי להם שצריך לבחור מנהיג. הם אמרו לי למה לבחור אם יש לנו אותך? את הבן אדם הכי טוב למשימה הזאת. אמרתי 'בסדר, אני אעשה הכי טוב שאני יכולה להנהיג את הקבוצה'.
"היה קצת בלגן, אנשים ניסו לעצור אותנו בהתחלה. אמרו למה דווקא מישהי מהפיליפינים צריכה להנהיג את הקבוצה, כדאי להביא מישהו ישראלי. אמרתי להם, 'אתם חושבי שישראלי יוכל להציג יותר טוב את הבעיות שלנו? למי יהיה אומץ לדבר על הנושאים שמפריעים לנו? רציתי לפרוש. אז באו כמה אנשים ואמרו שאם אעזוב – הם גם יעזבו את הקבוצה. הם ביקשו שאשאר. עכשיו אנחנו יותר ממאה אנשים. מאז אנחנו מנסים לגרום לאנשים בכנסת לשמוע אותנו. אנחנו לא רוצים שיסתכלו עלינו – שיסתכלו על הילדים שלנו. על העתיד שלהם. אנחנו מנסים לעורר את המודעות של החברה הישראלית"
"כשאני והילד שלי נפרדים בבוקר הוא אומר לי, 'אמא, תשמרי על עצמך'. אני אומרת לו 'אל תדאג, יהיה בסדר', אבל אני לא באמת יודעת אם אראה אותו בערב"
באוקטובר האחרון ביצעה רשות ההגירה גל של מעצרים שכוון בעיקר נגד הקהילה הפיליפינית. עשרות אימהות מהפיליפינים ועוד כמה מהודו ומנפאל נעצרו ונדרשו לחתום על מסמך שלפיו בתום שנת הלימודים הנוכחית הן יעזבו את הארץ יחד עם ילדיהם שנולדו וגדלו כאן. לדברי ננסי, אם הן היו מסרבות לחתום, היו נשארות במעצר. היא עצמה לא קיבלה את צו הגירוש כמו רבות מחברותיה, אבל חוששת שהוא אורב לה ולבנה מעבר לפינה.
"אני פייטרית, שורדת"
בצהרי היום יושבים במטה המאבק נגד הגירוש כעשרה בני נוער ששקועים בטלפונים הניידים שלהם, צוות צילום שהגיע בהתנדבות להרים קמפיין למניעת הגירוש מותח כבלים וממקם פרוז'קטורים בין הכביסה שתלויה במרפסת למסדרון. בין הטלפונים שמצלצלים והבקשות לפגישות, ננסי מנסה לעצור את הדמעות. היא שומרת אותן לביקור השבועי בכנסייה בירושלים.
"אני פייטרית, אני שורדת", אומרת ננסי. "כל מה שעברתי גרם לי להיות חזקה יותר". ואכן נראה שאין חזקה ממנה. אנחנו יושבות בחדר אחורי קטן בדירה צפופה בדרום תל אביב, שהפכה בשבועות האחרונים לזירת המאבק.
"אני לא רוצה לשבת ולחכות עד שמישהו ידפוק לי בדלת, יבדוק את המסמכים שלי ויגיד לי 'יאללה, אין לך מסמכים תלכי הביתה'. זה מה שגרם לי להקים את הארגון"
מה יקרה אם המאבק לא יעבוד?
אין סיכוי שזה יקרה. לא יכול להיות. ביבי יפתח את הלב שלו, גם לו יש ילדים. הוא יודע שאנחנו רק דואגים לעתיד של הילדים שלנו. אם זה היה בשבילי – לי לא אכפת. חשוב לי להשיג מסמכים עבור הילד שלי".
איך הילד שלך מגיב לסיטואציה?
"הוא עצוב, מודאג. אמרתי לו שיש בלגן ואולי נצטרך לחזור לפיליפינים. הוא אמר לי 'אני ישראלי. אני רוצה להתגייס לצבא, ללמוד בתיכון. אני לא יודע כלום על הפיליפינים או על רומניה. אני רק מכיר את ישראל. הוא לא כל כך מבין את השפה למרות שאני מנסה לדבר איתו".
מה הוא חושב על ההתנהלות שלך?
"הוא מאוד גאה. אני מנסה לחנך את הילדים שלי שיהיו אנשים טובים. לילדים שלי בפיליפינים אמרתי, 'תקשיבו, אף אחד לא ידאג לכם. זה רק שניכם. אתם צריכים לדאוג לעצמכם כשאני רחוקה. אתם צריכים לעשות מה שאתם יכולים בלי עזרה מאחרים. לשמחתי, הם עכשיו בקולג'. אחד לומד מינהל עסקים, אחד לומד מחשבים. אני גאה בהם שלמרות שאני רחוקה הם לא נתנו לי סיבה לדאוג להם. רק כשהם חולים אני מתה מדאגה. וכמו שאני דואגת לילדים שלי אני רוצה לדאוג לילדים של אחרים".
איפה היית רוצה להזדקן?
"אמרתי לילד שלי שכשהוא יגדל ויהיה עצמאי, אני רוצה לחזור לפיליפינים. אני לא רוצה למות פה. 'למה?', הוא שאל אותי. אמרתי להם שאם המשפחה שלי תרצה לבקר אותי הם יצטרכו לשלם הרבה כסף".
"אמרתי לילד שלי שיש בלגן ושאולי נצטרך לחזור לפיליפינים. הוא אמר לי 'אני ישראלי. אני רוצה להתגייס לצבא, ללמוד בתיכון. אני לא יודע כלום על הפיליפינים. רק מכיר את ישראל"
את מלמדת את הילד שלך להיות שורד כמוך.
"להיות שורד זה לא כל כך קל. אני מלמדת אותו לא להתנצל על מי שהוא. מלמדת אותו שכולם דומים, שלכולם יש אותו צבע של הדם וכולם נקברים באדמה. גם אם אתה עשיר אתה לא יכול לשלם למישהו למעלה כי להגיע לגן עדן. הדבר הכי חשוב הוא לא כסף – הדבר החשוב הוא שאנחנו בחיים. שיש לנו אוכל להכניס לבטן, שיש לנו בגדים ללבוש וקורת גג מעל הראש. זהו. זה מה שאני אומרת לילדים. תהיו אסירי תודה כי יש הרבה ילדים שהמצב שלהם יותר גרוע משלכם. שאין להם אוכל ואין להם בית".
"זה היה כלא, אבל ידעתי שאין מה לעשות – זאת העבודה שלי"
מריה, מטפלת סיעודית מהפיליפינים, היתה נתונה במשך ארבע שנים להטרדות מיניות מצד בן הזוג של מעסיקה. השבוע היא הביאה להחלטה תקדימית של בג"ץ: עזיבת מקום עבודה בעקבות הטרדה מינית תוכר כפיטורים
מטפלת, מבשלת, מנקה, כובסת, בייביסיטר, דוגווקר, שעון מעורר ומדיח כלים
"המעסיקה אמרה לי שהגוף שלי יתרגל עם הזמן, ואוכל להמשיך לעבוד ללא שינה". מטפלות סיעודיות באמת מעדיפות לטפל בקשישים ולא במשפחות של אנשים עם מוגבלויות, אבל לא מתוך עצלנות או פינוק. תשובה למאמר של לינוי בר גפן
כמו רהיט שעובד אצלך בבית
איך אנחנו מתייחסים אל העובדים הסיעודיים, כמה אנחנו משלמים להם ואיזה מערכת יחסים נוצרת בין מטופל שהוא גם מעסיק למטפל שהופך לעובד שחיי אצלך בבית. ולמה גם כאן המדינה מפקירה את הזירה לכוחות השוק שמחלקים בנדיבות אגרופים לשני הצדדים? מחקר חדש שופך אור על היחסים הסבוכים של העולם הסיעודי
רק שני דברים לא משתנים: מדיניות הגירוש, ומספר הזרים
פעם הם גנאים וניגרים שמחפשים עבודה, פעם הם קולומביאנים או אוקראינים שנשארו אחרי שפגה אשרת התייר מתוך תקווה להישאר, ופעם הם אריתריאים וסודנים שמחפשים מקלט. לעולם אין ואקום: הזרים ימשיכו לבוא
ונניח שיאשרו לאריתריאים מעמד פליט, אפשר לגרש את שאר הזרים?
על השימוש בשואה, הקמפיין נגד רואנדה, ההתנגדות שלהם להקמת הגדר בדרום ולמה לא כל מבקשי המקלט הגישו בקשות – שיחה נוקבת עם שתיים ממובילות המחאה נגד גירוש מבקשי המקלט
