בשנה האחרונה, ובעיקר בשבועיים שחלפו מאז אמירתו של שר החינוך רפי פרץ על 'טיפולי ההמרה' בראיון לחדשות 12, נשמעים יותר ויותר קולות בימין נגד "סתימת הפיות הלהט"בית". שר התחבורה בצלאל סמוטריץ’ והעיתונאי קלמן ליבסקינד ב"מעריב" היו האחרונים שהתבטאו בנושא. עיקר טענותיהם נשענות על על חוסר הפרופורציה בעיסוק התקשורתי בקהילה הלהט"בית, שהופכת סיפור "קטן" ל"גדול".
הקושי האמיתי של סמוטריץ', ליבסקינד ושותפיהם נובע מכך שהם לא רגילים להתנגדות ציבורית כל כך חריפה, ומעל הכל – התנגדות מוצלחת, לדעותיהם. הם מבינים היטב שהיחס הציבורי לקהילת הלהט"ב היא גרורה לישראל כמדינה דמוקרטית -ליברלית, חופשית ושוויונית. מדינה שהציבור שלה לא שטוף באידיאולוגיה של קומץ בציבור הציוני-דתי, שהשתלט על מוקדי הכוח המרכזיים בשלטון הישראלי ושולט על המפה הפוליטית.
לדעתם, התגובה הציבורית לאמירה של שר החינוך בנושא טיפולי המרה היתה אמורה להיות שוות ערך להד החלש שקיבלו דבריו של השר באותו ראיון בנושא מדיניות 'אפרטהייד' בשטחים הכבושים. כמה ארגונים מרכזיים שעוסקים בנושא, בייחוד משמאל, היו מגנים ותוקפים – אך בסופו של דבר עולם היה כמנהגו נוהג. במקום זאת, הציבור הישראלי הדף מקיר לקיר את פרקטיקת 'טיפולי ההמרה', כשאפילו ראש הממשלה, שנאבק על דמותו הליברלית בשדה הפוליטי מול "גיבור החילונים" החדש ליברמן, אומר כי אינו שותף לדברים של שר החינוך שהוא בדיוק מינה.
לדעתם, התגובה הציבורית לאמירה על טיפולי ההמרה היתה אמורה להיות שוות ערך להד החלש שקיבלו דבריו של השר באותו ראיון בנושא ה'אפרטהייד' בשטחים
זוהי תוצאה של הכוח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי האדיר של הקהילה הגאה בישראל. בשדה הפרלמנטרי הקהילה הגאה לא הצליחה להבקיע את החומות הבצורות של המשמעת הקואליציונית של ממשלות נתניהו, שהדבר האחרון שעניין אותו להקים עליו את 'השותפות הטבעיות' שלו זה הנושא הלהט"בי. גם הצעות החוק המדודות והמתונות ביותר כמו זו האוסרת על טיפולי המרה לקטינים או החמרת הענישה על פשעי שנאה נגד להט"בים נפלו פעם אחר פעם, כמעט פה אחד, על ידי קואליציות נתניהו.
עם זאת, בשדה הציבורי והתקשורתי הקהילה הגאה, הרוב הישראלי הכריע באופן חד משמעי בעד הלהט"בים: מצעד הגאווה בתל אביב מביא רבע מיליון אנשים שנה אחר שנה, הסקרים מצביעים על כך שאפילו רוב מצביעי הבית היהודי תומכים בשוויון זכויות וכל ניסיון לבצע דה-לגיטימציה לחברי וחברות הקהילה נענה בעליהום תקשורתי רחב. הסערה סביב דברי שר החינוך הזמני היתה רק הוכחה מוכחת לאפקטיביות הגבוהה של הכוח הלהט"בי, וליכולת שלו לשנות את גבולות השיח הציבורי הלגיטימי לטובת הצד הליברלי במפה הפוליטית הישראלית.
הסערה סביב דברי שר החינוך הזמני היתה רק הוכחה מוכחת לאפקטיביות הגבוהה של הכוח הלהט"בי
האמת המרה היא שהבכי והנהי של הימין המתנחלי נובע מכך שהם לא רגילים להתעסק עם מיעוטים בגודל שלו, שהם שווי כוח לעוצמה התקשורתית והפוליטית של הציונות הדתית. הם רגילים שעיקר האנשים הנפגעים מהמדיניות אותה הם מקדמים הם פלסטינים: המיעוט המושתק והחלש ביותר במדינה, שאין בידו את יכולת התגובה והלגיטימציה הציבורית הרחבה שיש לקהילה הגאה, שיכולה להרים מדינה שלמה על הרגליים כדי ששר החינוך יחזור בו מדבריו.
לאחר שבמשך שנים, מקדמים בישראל שיח תקשורתי בו הפלסטינים הם צד מושתק במקרה הטוב וצד מותקף במקרה הרע – אנשי הימין העמוק פשוט נדהמים שיש אפשרות לענות חזרה, בכל הכוח, כשמנסים לפגוע בך ולא פשוט לחכות בשקט להצלפה הבאה.
