הפעם הראשונה ששוטר הרביץ לי הייתה בגיל 12. השנה היתה 2006 ובג"ץ הורה לפנות תשעה מבנים בישוב עמונה. הפינוי הפך לאחד האירועים האלימים ביותר. ממש פוגרום.

אני הייתי צעיר ולא התבצרתי בתוך הבתים, אלא הייתי בחצר וקיבלתי מכות משוט של פרש משטרתי. מאז ספגתי לא מעט אלימות משטרתית, בימים שבהם הייתי נער גבעות – בהפגנות, פינויים ומעצרים שונים. בחלק מהמקרים זה היה כחלק מהעבודה המשטרתית וייתכן שזה היה לגיטימי. במקרים אחרים זה היה סתם פריקת זעם כמו השוטר שרדף אחרי במשך 2 ק"מ כדי לעצור אותי על הפרת שטח צבאי סגור, וכשסוף סוף תפס אותי כילה עלי את זעמו ודפק את ראשי בקרקע. 

אבל ביום ראשון בערב נתקלתי באלימות משטרתית שלא נתקלתי בה בעבר. זה קרה במהלך הפגנה שהתקיימה מול בית המשפט העליון, לקראת הדיון שהתקיים היום בערעורו של עמירם בן אוליאל, שהורשע בבית המשפט המחוזי בלוד ברצח משפחת דוואבשה בדומא. 

הרשעתו של בן אוליאל התבססה על הודאתו, שנמסרה לאחר עינויים קשים, שכללו מניעת שינה, מכות וקשירות בתנוחות כואבות במיוחד. במהלך חקירתו, במשך שלושה שבועות מנעו ממנו החוקרים מפגש עם עורך דינו אביגדור פלדמן. 

כך, מאות אנשים התאספו אתמול מול בית המשפט העליון בקריאה לשחרר את בן אוליאל, ואני הצטרפתי אליהם.

הקשר שלי להפגנה לא קשור רק להתנגדות העקרונית שלי להרשעה על בסיס הודאה שהוצאה בעינויים (ואני יודע היטב שעינויים מסוג זה מופעלים בעיקר על פלסטינים); יש גם קשר אישי. בעבר התגוררתי במאחז רמת מגרון יחד עם עמירם. היינו חברים טובים. אמנם מאז שהתחתן הקשר נחלש, אבל אין ספק שהקשר האישי שלנו היה חלק מההחלטה שהניעה אותי לצאת אתמול מהבית ולקרוא לשחררו. את ההפגנה סיימתי עם חבלות יבשות בגוף, לאחר שהותקפתי על ידי שוטרים בצורה שהפתיעה גם אותי, למוד אלימות משטרתית מזה שנים. 

הופתעתי קודם כל משום שהתקיפה הייתה פתאומית וללא שום הצדקה. הכביש כבר לא היה חסום, המפגינים היו על המדרכה ובשום שלב לא כרזו שמדובר בהתקהלות בלתי חוקית ודרשו מהמפגינים להתפזר. דקות לפני התקיפה עוד כתבתי בלייב טוויט שעשיתי מההפגנה, שנראה לי שנרגע פה ועוד מעט יסתיים. ואז, ללא שום התראה כמה שוטרים שלפו אלות והתחילו לרדוף אחרי נערים ולהרביץ להם. מיד צילמתי, כמובן. גם ביקשתי לדעת מה השם של השוטר שתקף, אחרי שלא מצאתי את התג שלו. בתגובה הוא תקף אותי.

הפעם נראה שהשוטרים לא מפחדים ממצלמות. תמיד ידעתי שיש שוטרים אלימים, אבל ידעתי גם שהם חוששים מתיעוד. בעבר שוטר ידע שלא כדאי לו שיתעדו אותו כשהוא מכה. זה כבר לא המצב. 

רק לפני יומיים פרסם הכתב חיים גולדברג כי הקצין שתקף את חיים מזרחי בירושלים לאחר שהעיר על כך שרכבו פגע ברכב אחר, חזר לתפקידו ונמצא במגע עם אזרחים. זאת למרות שהמשטרה הגישה נגדו כתב אישום וקבעה כי עליו לעבור לתפקיד שלא כולל מגע עם אזרחים. אזכיר שהאירוע פורסם הרחבה בכל כלי התקשורת והגיע עד לדיון בכנסת. השוטר תקף אותי למרות שראה שאני מצלם אותו. זה לא הפריע לו.

מאז אירועי שומר החומות השימוש באלות על ידי שוטרים הפך לתכוף יותר. המפכ"ל קובי שבתאי הורה על שימוש באלות גם בהפגנות שבהן יש הפרות סדר קלות (מדרג ב'), כאשר בעבר השימוש בהן היה רק במקרים חריגים של הפרות סדר קשות ונרחבות (מדרג ד'). 

האגודה לזכויות האזרח מזהירה מהשימוש באלות במשך תקופה ארוכה ואוספת עדויות בנושא, ויש רבות מהן. השימוש באלות מסוכן קודם כל מסיבה פיזית – מכה עם אלה היא קשה וכואבת. בנוסף ישנה בעיה מערכתית, כאשר מתירים להשתמש באלות בהפגנה, אין הבדל בין מפגין שמפר חוק לבין מפגין ששומר על החוק. ההפגנה מוכרזת כהפרת סדר והשימוש באלות הוא כלפי כולם, במטרה לפזר אותה. 

אז הגעתי להפגנה כי אני נגד הרשעה על בסיס הודאה שהוצאה בעינויים וכי אני חבר של אדם שעלול להיכנס לכלא בשל פשע, שלטענתו הוא לא ביצע. אבל אני גם עיתונאי ורציתי לסקר את מה שקורה, אז נשארתי גם כשההפגנה הרשמית הסתיימה. רק שכעיתונאי עצמאי, ללא תעודת עיתונאי רשמית ועם עבר פלילי ונראות של נער גבעות, אני מטרה מהלכת לאלימות משטרתית.

ואני בעיקר אדם שרוצה לסייע לאזרח שהותקף ללא הצדקה, להשיג את שמו של השוטר התוקף, כדי שיוכל לנסות להעמיד אותו לדין או לפחות לתבוע אותו אזרחית. בסוף זה אני שאגיש תלונה נגד השוטר שתקף אותי במחלקה לחקירות שוטרים. המסר שהמשטרה שלחה השבועלעיתונאים וגם לאזרחים הוא מסוכן ואנטי דמוקרטי – אל תתעסקו איתנו, כי אם תעזו אתם תחטפו.