במחזה "אורזי המזוודות" מתאר חנוך לוין שכונת עוני שהתושבים בה מעבירים את חייהם לאטם תוך ייאוש מוחלט. שאיפתם היא לברוח למקום בו הייאוש נעשה יותר נוח, כמאמר השיר המפורסם מהמחזה. למעשה זה מחזה ללא התפתחות דרמטית גדולה, רק רצף חיים בלתי אפשרי כל-כך עד שאדישות היא אסטרטגית ההישרדות היחידה שנותרה לדמויות, אדישות מסעירה ומכווצת בו-זמנית. לוין גדל בשכונת נווה שאנן בדרום תל-אביב וכבר בילדותו בשנות ה-40 זו הייתה שכונת עוני שטבעה בעשן אוטובוסים וייאוש של תלישות מהגרים.
אז כמו היום, אדישות היא עדיין אסטרטגיית הישרדות של מרבית תושבי תל אביב וישראל כולה אל מול המחזות שיש לנווה שאנן להציע. מאה שנה להקמתה, השכונה שידועה כבר עשורים בתור המקום הכי נמוך בתל אביב, החצר האחורית של מדינת ישראל ועוד סופרליטיביים שזכתה בהם לאורך עשורים של הזנחה, הייאוש בה הולך ונעשה בלתי אפשרי והאדישות הפכה מסוכנת.
השבוע סיקרנו את העתירה של תושבי נווה שאנן על העדר האכיפה של משטרת ישראל ועיריית תל אביב באשר לאירועי הפשיעה החריגים ששכונת נווה שאנן מרכזת אליה. סוחרי סמים, מכורים, בתי בושות, זנאים, עבירות רכוש ואלימות, עסקים לא חוקיים והרשימה ארוכה.
כתבות רבות נכתבו על נווה שאנן בכל מדיה אפשרית, היא ״מצטלמת טוב״, אפורה כל כך שהיא הפכה לאבן שואבת של ״כתבות צבע״, המכּה של כתבי הרווחה.
אבל אינפלציית הכתבות המזעזעות כבר לא מצליחה לזעזע, להיפך, היא יוצרת אדישות חסינה ונוקשה יותר. מי שנהנה מהאדישות הזו, יותר מסוחרי הסמים וסוחרי הנשים, אלו הפוליטיקאים ועובדי הציבור שיכולים בחסותה לאפשר את קיומה של נווה שאנן ולצייר את הרעות החולות בה כגזירת גורל, חלק מהדנ״א של המקום. האחריות על העדר האכיפה, על הרעבת השירותים החברתיים, על משיכת הידיים של משרד הבריאות ומשרד הרווחה כבר לא על גבם.
משרדים עם כותרות מפוצצות ותקציבי עתק ממשיכים לקום על פי צרכים פוליטיים (ע״ע המשרד לשיוויון חברתי של אורלי לוי-אבקסיס או המשרד לקידום מעמד האישה של מאי גולן), אבל מעמד האישה ושיוויון חברתי אלו מילים ריקות בדרום תל אביב.
בחרנו לסקר את נווה שאנן דרך התמקדות במי שמנסים להרוויח הון ציבורי על גבם של התושבים וקורבנות הפשיעה בחסות האדישות.
המציאות בנווה שאנן היא תוצר של מדיניות, יש לה היסטוריה ויש לה אחראים עם שמות ופנים שיצרו אותה במו ידיהם. יש החלטות שנלקחו, יש תכניות שאושרו, יש בחירות שנעשו.
כאשר רון חולדאי אומר במפגש עם תושבים ״אם אני אגיע לזה, שהשכונה הזאת תהיה פלורנטין, שכונה אחרת בעיר תהיה נווה שאנן״, הוא לא רק מתנער מהאחריות שיש לו על בטחון התושבים, על הדרתם מהמרחב הציבורי, על סחר בנשים והדחה לשימוש בסמים – הוא מציג את קיומה של שכונה המרכזת אליה פשיעה כהכרח קבוע במציאות. בנוסף, חולדאי, כמו גם אנשי משטרה, חברי כנסת ושרים בממשלה – מפרק מבפנים את המהות העמוקה ביותר של הדמוקרטיה הישראלית.
כשתפיסת האחריות החברתית מתערערת, את מקומה תוספת תודעה של שרשרת מזון. יש מי שהחיים שלו שווים יותר. האדישות משגשגת בתוך כאוס בלתי ניתן להכלה.
כשאמבולנסים וניידות משטרה מגיעים לשכונה רק כדי לאסוף גופה מוטלת באמצע הרחוב לאור יום, גופה של מכור שלא שרד את מדינת ישראל שבה החלש בחברה הוא שקוף ושירותים חברתיים הם מצרך נדיר – תפיסת האחריות החברתית מתערערת לחלוטין ואת מקומה תוספת תודעה של שרשרת מזון. יש מי שהחיים שלו שווים יותר והאדישות משגשגת בתוך הכאוס הבלתי ניתן להכלה.
תחת מצג השווא שנוצר בנווה שאנן כאילו מדובר במציאות מוגמרת, שאין לה גורמים מחוללים, משוסים תושבים וותיקים בחדשים, דרי רחוב בדיירי הבתים, מבקשי מקלט באזרחים, קורבנות מעגל הזנות בנשים שמוטרדות במרחב הציבורי על ידי זנאים.
האכיפה לבדה לא תציל את נווה שאנן, החלטות תכנוניות ותקציבי רווחה יעשו את זה, כפי שהם אלה שגרמו למצב. אבל כשבג״צ, בצעד חריג והיסטורי, מאותת שלא ניתן להשלים עם פשיעה לאור יום שלא תזכה אפילו להתייחסות, הוא ממלא את התפקיד שהפרקליטות התנערה ממנו, כשניסתה בכל מחיר להצדיק את פעולות המשטרה כמו גם את העדרן. חוקים שאינם נאכפים מפוררים את המהות של שלטון החוק ומשפט צדק.
בג״ץ השבוע בחר להחזיר תקווה זהירה, בכך שיש עוד סיכוי לשלטון החוק ופשר לאחריות החברתית, כשני תנאים בסיסיים לכל ההתאגדות החברתית הזו שנקראת מדינה. פעולת האיחוי הזו נחוצה גם ברמת המאקרו, בכלל החברה הישראלית המשוסה ומשוסעת.
