מי אחראי בממשלה על התחבורה הציבורית? עדיף שלא תשאלו

"משרד התחבורה ניסה לעכב את פרסום הדו"ח על משבר התחבורה הציבורית והצליח לגרום לדחייה של כשנה בפרסומו" – כך מספרים פקידים שהיו מעורבים בכתיבת הדו"ח הנרחב של מבקר המדינה שמתפרסם היום. "לאורך כל הכהונה של הכנסת האחרונה, היתה תחושה שעוד רגע הולכים לבחירות ולכן משרד התחבורה רצה לדחות את פרסום הדו"ח", הם אומרים. לרוע מזלו של שר התחבורה ישראל כץ, שנמצא בתפקידו כבר תשע שנים, הדו"ח מתפרסם היום, פחות מחודש לפני הבחירות לכנסת.

המפלגות מבינות שבתחום הכלכלי המשבר הבוער ביותר הם הפקקים והתחבורה הציבורית. שני רק למשבר בבבתי החולים. ועדיין, רוב השיח הציבורי והקמפיינים הפוליטיים עוסקים באם יש או אין יותר "ימין ושמאל", "מדינה פלסטינית" בעד או נגד ו"שחיתות". המפלגות מכל הצדדים משוכנעות כי זה מה שישרת אותן. היומיום של הציבור הישראלי שעומד בפקקים או ברכבות עמוסות, החיים עצמם, פחות מעניינים.

דו"ח מבקר המדינה מייצר הזדמנות לשיח ציבורי מעמיק במשבר הכלכלי המרכזי שחווה כיום החברה הישראלית. אם לפני ארבע שנים השיח עסק ב"משבר הדיור" – היום ברור כי המשבר הוא למעשה "משבר הפקקים". כי אם היתה תחבורה ציבורית ראויה ופחות עומסים בכבישים, גם התשובה לשאלה "איפה נגור?" היתה משתנה.

פרסומת

דו"ח המבקר מטיל אומנם את האחריות למשבר על משרדי התחבורה והאוצר במשותף, על מינהל התכנון והרשויות המקומיות. אך האחראי המרכזי למשבר הוא משרד התחבורה. בעניין זה, הדו"ח מכיל משפט שהוא לא פחות ממדהים. "משרד התחבורה, איננו משמש הגורם המרכזי שמוביל את קידום התחבורה הציבורית בשל כשלים בתפקודו". אז מי כן מוביל את קידום התחבורה הציבורית אתם שואלים? ברור, אף אחד. אין פלא שמדינת חלם בפקק.

משרד חלש ולא מתואם

בשמונה דו"חות מפורטים חושף מבקר המדינה את עומק המחדל. משרד התחבורה הוא משרד חלש, לא מתואם בין אגפיו ולכן לא משפיע על משרדי ממשלה אחרים, כמו למשל מינהל התכנון במשרד האוצר. המינהל תפקידו לתכנן שכונות חדשות, ישובים ואזורי תעסוקה אליהם ניתן וצריך להגיע בתחבורה ציבורית. התוצאה היא שהמרחב הציבורי שלנו מותאם רק לשימוש ברכב פרטי.

אחד מהסיפורים המדהימים בדו"ח הוא על איך כמעט במקרה התברר, ממש בסופו של הליך תכנוני של הבניין הרביעי בעזריאלי בתל אביב (בניין בן 90 קומות שיביא לאזור הזה עוד עשרות אלפי עובדים), שאף אחד לא חשב לחבר בין רכבת ישראל בתחנת השלום לבין הרכבת הקלה שאמורה לעבור ממש בסמוך.  זו רק דוגמא אחת לחוסר המעורבות וההשפעה של משרד התחבורה.  

פרויקטים גדולים וחשובים של רכבות קלות וכבדות בכל רחבי הארץ מתעכבים בשל הליכי תכנון ארוכים וויכוחים על תקציב מול משרד האוצר. המסילה הרביעית באיילון שאמורה לפתוח את פקק הרכבות של גוש דן תקועה כמעט עשור. הרכבת הקלה בין חיפה לנצרת 13 שנים. הקמת שכונות חדשות תקועה ללא פתרונות תחבורתיים, או מקודמת בלעדיהם. לא ברור מה גרוע יותר.

פקוקים פי 3.5 ממדינות ה-OECD

משרד התחבורה מסרב לתת סמכויות נוספות לרשויות המקומיות במסגרת רשויות תחבורה מטרופוליניות המקובלות בכל העולם המפותח, אלא מאשר בעצמו כל תחנת אוטובוס או מסלול של קו. הסיבות לכך מבהיר המבקר "לא ענייניות" או במלים אחרות – פוליטיות.

האבסורד בהתנהלות הממשלתית הזו עוד יותר חריף כאשר מסתכלים על המספרים. מדינת ישראל פקוקה פי 3.5 מהממוצע במדינות ה OECD. בזמן שהאוכלוסייה גדלה פי 2.5, התחבורה הציבורית התרחבה בפחות מ-50%. ברשויות מקומיות חלשות כלכלית, בהן התחבורה הציבורית נחוצה עוד יותר, השירות נמוך ב-30% מהממוצע.

לא חזו את העלייה בביקוש לרכבת

רק ב-2017, 330 אלף נסיעות של קוי אוטובוס פשוט בוטלו. על אף שחברות האוטובוסים חרגו מהכללים של משרד התחבורה המשרד לא השתמש בסמכויות שיש לו כדי להעניש אותן. פלא שהאוטובוסים בישראל לא מגיעים? וכמובן רכבת ישראל. החל מ-2013 הרכבת לא חזתה נכון את העלייה בביקוש לרכבת, והתוצאה היא עלייה של 44% בהיקף האיחורים וצפיפות בלתי נסבלת.

מבקר המדינה נתן היום חותמת רשמית למה שמרבית האזרחים חשים יום יום בתחבורה הציבורית ובפקקים. אנחנו במשבר תחבורתי חמור. המפלגות כבר הכניסו הצעות לא רעות למצעים שלהן, אבל המחויבות הפוליטית לנושא לא משמעותית מספיק.

דו"ח המבקר הוא הזדמנות ציבורית לדרוש מהפוליטיקאים לקחת אחריות פומבית וברורה על משבר התחבורה. צריך לדרוש מהמפלגות להודיע כי הן דורשות את תפקיד שר התחבורה במסגרת חלוקת התיקים בממשלה – וכי יציגו תוכנית כיצד משבר התחבורה ייפתר בתוך חמש שנים. ללא מחויבות פוליטית והבנה כי יש לקבל החלטות דרמטיות – המצב הנוכחי רק יילך ויידרדר.

בינתיים, עד שההבנה הקריטית הזו תחלחל, נמשיך לנהל כאן מערכת בחירות סביב השאלה התלושה משהו איזו מפלגה תקדם עבורנו לגליזציה לסמים קלים. אולי בינתיים זה הפתרון היחיד לפקקים. אחרי שתצליחו סוף סוף להגיע הביתה כמובן. 

הכותבת היא סמנכלית הלובי הציבורי – לובי 99