לפני תקופת הקורונה לא נחשבנו, נשות ההוראה, רובנו לפחות, מיומנות מספיק ללימוד מרחוק. פעם בשנה הנחה אותנו משרד החינוך לבצע "תרגיל למידה מרחוק" שהסתכם בלשלוח משימה מתוקשבת לכיתתנו ולתת לה משוב, וכך פעלנו בעת מצוקה ביטחונית, בנוסף ליצירת קשר עם כלל תלמידנו.
הקורונה היא זו שהביאה אותנו לממש פלטפורמות מתוקשבות שאינן תלויות זמן ומקום ללמידה, כמו שיעורי זום. כולנו למדנו בעל כורחנו, מתוך מוטיבציה פנימית שהגיעה מכורח המציאות, להיות טכנולוגיות, לעבוד עם אפליקציות, יישומים שיתופיים ועוד. יצאנו ממשבר הקורונה מחוזקות ומשכילות, וחשבנו שעכשיו, אנו מוכנות ללמידה מרחוק כפי שלא היינו מעולם.
והנה אנחנו כאן, במערכה נוספת אל מול שלטון החמאס היורה מאתמול ללא הפסקה מטחים כבדים על עירי אשקלון. אם חשבנו שבסיטואציה כזו נוכל ללמד כמו בזמן קורונה – התבדינו בן לילה. אי אפשר לקום לשיעור זום אחרי לילה של אזעקות. אי אפשר להיות מרוכז בלמידה, כאשר יותר ממחצית האוכלוסייה חסרת מרחב מוגן וילדים נאלצים באישון לילה לקום בבהלה ולרוץ לחדרי המדרגות.
אי אפשר ללמוד תחת פחד וחרדות. השכונות הפחות מוגנות הן כמובן השכונות בהן מתגוררים חסרי היכולת הכלכלית, דיירי הדיור הציבורי, העניים והעניות שהממשלה לא סופרת כל השנה וגם לא בימים אלה. אפילו מפגש חברתי לקיום שיח משותף אי אפשר לנהל, כשכל כמה דקות יש אזעקה ששולחת אותנו אל המרחבים המוגנים הקרובים. נשאר לנו רק להיות עם תלמידינו בקשר ולאתר את המצוקות.
הבוקר העדפתי לא להעיר את בתי לאחר המתיחות של אתמול, אך בחמש לפנות בוקר זכינו לסדרה של אזעקות המתריעות על ירי טילים ורעש בלתי פוסק ומחריד של יירוטים. בהתחלה ספרנו את היירוטים והבנו שיורים מטחים כבדים כדי לאתגר את כיפת הברזל, ואז הפסקנו לספור כדי לא לפחד יותר.
יש הקוראים לזה "סבב", אבל זה לא סבב. זו מלחמה. אנו במלחמה תמידית מנוהלת משני הצדדים על ידי מנהיגים כושלים שבמשך שנים רבים כמו ילדים קטנים שזורקים בוץ אחד על השני, רק שכאן לא מדובר בבוץ אלא בטילים והאוכלוסיות משני הצדדים משלמות את חשבון הסכסוך. משלמות בחיי אדם.
המלחמה כל הזמן כאן, היא תמיד נוכחת. היא נתפסת כדבר אמיץ והכרחי, היא נתפסת כפתרון לסכסוך, אך כבר שנים שהיא לא פותרת דבר ומביאה להרס רב ולאובדן חיים. למלחמה יש אפילו שדה סמנטי שלם בשפת היומיום שלנו.
בעזה לא לומדים מרחוק
לפני כמה שנים, לימדתי בבית הספר הדו לשוני בבאר שבע, והדריכה אותי רכזת שפה, אסנת שמה. היא הייתה כל כך מקצועית שרציתי להחמיא לה. אמרתי לה שהיא "תותחית". היא השיבה שהיא מעדיפה שלא אחמיא לה תוך שימוש במושגי מלחמה וכך הפנתה את תשומת הלב שלי לסוגייה זו בשפה העברית. מושגי מלחמה "משוגרים" (כמו טילים) בשפת היום יום שלנו בקונוטציות הנתפסות כחיוביות.
על בחורה יפה יגידו שהיא "פצצה", על דבר מוצלח יגידי שזה "פצצות לגבות", "טעים טילים", "פגז". אפילו לאתר המשימות המתוקשבות של משרד החינוך, קוראים "מטח"- המרכז לטכנולוגיה חינוכית. מדוע ביטוי מלחמה מקבלים בשפתנו משמעות חיובית כל כך? גילוי נאות, בתור מי שדוברת ארבע שפות, זה לא רק בשפתנו. בחלק גדול מהשפות אפשר למצוא תרגומים מקבילים.
המלחמה כל הזמן כאן, היא תמיד נוכחת. היא נתפסת כדבר אמיץ והכרחי, היא נתפסת כפתרון לסכסוך, אך כבר שנים שהיא לא פותרת דבר ומביאה להרס רב ולאובדן חיים
בתי הרימה היום את הראש מהטיקטוק ואמרה לי שהיא ממש מאוכזבת משחקנית שהיא ראתה הרגע "תומכת בפלסטין". בתי לא בקיאה בפרטי הסכסוך, גם לא של הימים האחרונים. בתי לא צופה בחדשות, זה לא מעניין אותה. היא רק יודעת שמעזה יורים עלינו טילים. לפעמים מספרים לה שישראל יכולה "למחוק את עזה" אך היא לא באמת תופסת את המשמעות של זה.
בתי לא יודעת שבעזה רוב האוכלוסייה בכלל לא רוצה בשלטון החמאס ושהיא משלמת בחיי אדם אפילו יותר מאיתנו על המלחמה הבלתי פוסקת הזו. בתי לא יודעת שבעזה למידה מרחוק זו אפילו לא אופציה, עוד לפני המערכה. בתי תמיד סופגת את הנרטיב הישראלי ציוני והיא לא רואה בדמיונה אוכלוסייה אזרחית פלסטינית בלתי מעורבת שנפגעת קשות מפעולות לחימה, שמגיע לה שיגנו עליה כמו לשנו מגיע שיגנו עלינו.
ההתמודדות עם הסתירה התמידית בין המסרים החיצוניים למסרים החינוכיים שאני רוצה לשדר, היא מאתגרת, ובטח במציאות ביטחונית שכזו. אני רוצה שבתי תדע שאין סיבה טובה לירות על אזרחים חפים מפשע, לא להם, ולא לנו. אין לגיטימציה להרג ואין לגיטימציה למלחמה. ילדים באף צד לא צריכים לקום באישון לילה מהפצצות או מאזעקות. אף אם לא צריכה לכסות את ילדיה בגופה כי אין לה מרחב מוגן. זה מה שחשוב לי שילדיי ותלמידיי ידעו. שמולנו יש בני ובנות אדם וחווה. שבמלחמה אין אף פעם מנצחים, ושאלופים ואלופות, צריכים להיות רק באולימפיאדות.
