הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית אינה כשל משילות או התפרצות פתאומית של אלימות. היא תהליך, היא פרויקט. היא מציאות שנזרעה, טופחה והוזנחה בחסות המדינה, במידה שאפשרה לה להפוך למנגנון כוח של ממש.

במשך שנים הוצגה האלימות ביישובים הערביים כבעיה חברתית פנימית, כמעט תרבותית. זו הייתה התנערות מאחריות ולעיתים גם נוחות פוליטית. הפשיעה לא פרחה למרות המדינה, היא פרחה בתוך מדיניות אכיפה חלקית, גזענית, סדרי עדיפויות סלקטיביים והיעדר אסטרטגיה ממשלתית אמיתית להגנה על חיי אזרחים ערבים.

מאז אירועי אוקטובר 2000 נבנתה בישראל מציאות ברורה של אכיפת חוק דו-שכבתית. כאשר המדינה מבקשת להפגין שליטה ומשילות היא יודעת לפעול בעוצמה, במהירות ובמשאבים כמעט בלתי מוגבלים כנגד כל פעילות פוליטית. כאשר מדובר בהגנה על אזרחים ביישובים הערביים אותה נחישות מתחלפת לעיתים בהתעלמות, חוסר משאבים וכוח אדם וחוסר אפקטיביות עד לשיתוף פעולה עם הפשיעה. בתוך הפער הזה צמחו ארגוני הפשיעה, והם לא רק התחזקו – הם התמסדו.

פצצה חינוכית מתקתקת

המספרים אינם מותירים מקום לאשליות. בשנת 2023 נרצחו 244 אזרחים ערבים. בשנת 2024 נרצחו 230. בשנת 2025 נרשם שיא קטלני של 252 נרצחים. מאז תחילת 2026 נרצחו 40 צעירים, 2 מתוכם נהרגו על ידי המשטרה, והדם ממשיך לזרום.

אלו אינם "גלי אלימות". זה טבח אזרחים מתמשך. זה אובדן שליטה. שיעורי פענוח נמוכים, שוק נשק בלתי חוקי שפורח באין מפריע וחוסר הרתעה אמיתי הפכו את הרצח לכלי יישוב סכסוכים כמעט שגרתי. כאשר הסיכוי להיתפס נמוך – הפשיעה הופכת לאופציה זמינה.

אבל הטרגדיה האמיתית אינה רק במספרי ההרוגים, אלא בדור שלם שנולד אל תוך המציאות הזו מאז שנות ה-2000. אלפי ילדים ובני נוער גדלים בתוך מרחב שבו ארגוני פשיעה הם מוקד כוח, מקור פרנסה ולעיתים גם מודל לחיקוי. 

דור שלם גדל ללא מסגרות יציבות, ללא אופק תעסוקתי וללא מערכת הגנה חברתית מספקת. זוהי פצצה חברתית מתקתקת. ללא תוכניות עומק להצלת הנוער – חינוכיות, טיפוליות, קהילתיות וכלכליות – האלימות של ההווה תהפוך לשגרה של העתיד.

בין כעס לאסטרטגיה

בשנים האחרונות התחדדה גם הסתירה בין הצהרות הממסד לבין המציאות: תחת הנהגת המשרד לביטחון לאומי הובטחה מלחמה בפשיעה. בפועל, הציבור הערבי קיבל בעיקר הצגות כוח תקשורתיות ומבצעי ראווה נקודתיים, הפקרה והסתה גזענית, בעוד ארגוני הפשיעה ממשיכים לבנות תשתיות כלכליות וחברתיות ארוכות טווח.

הפשיעה המאורגנת אינה מסתפקת עוד באלימות רחוב. היא חדרה אל מוקדי הכלכלה והשלטון. ארגוני פשיעה מצליחים לשלוט בענפי בנייה ומסחר, להפעיל מנגנוני גביית דמי חסות, הלבנת הון, להשפיע על מערכות פוליטיות מקומיות ואף להשתלב בתפקידי הנהגה ציבורית. כאשר גורמים עברייניים מצליחים להשפיע על מכרזים וכספי ציבור – מדובר כבר לא בפשיעה בלבד, אלא בשחיקה מסוכנת של מוסדות השלטון בחברה הערבית.

לתוך הוואקום הזה נכנסה החברה האזרחית. המחאה שהתפרצה בסח׳נין סימנה רגע של התעוררות. סביב הניצוץ הראשון התלכדו אזרחים, פעילים, ארגונים ומנהיגות קהילתית ופוליטית תחת הסיסמה "עצרו את הפשיעה עכשיו!" לראשונה מזה שנים, הפחד הציבורי החל להתחלף בכעס אזרחי ובצעדי מחאה למיגור הפשיעה הגואה.

אבל כעס אינו אסטרטגיה. ללא מאבק אזרחי רחב, מתוכנן, מתמשך ומאורגן – המחאה עלולה להישאר אירוע רגעי. אם היא תתפתח לתנועה חברתית מגובשת הנשענת על אחדות, קיימות ושיתוף פעולה – היא עשויה לחולל שינוי בתוך שנים ספורות. אם תדעך, החברה הערבית תישאר לבדה מול מערכת פשיעה שכבר הפכה למבנה כוח יציב.

מלחמת קיום

הלקח ההיסטורי ברור. 25 שנות התבססות של ארגוני הפשיעה ששאבו לתהומי עולמם דור שלם, ידרשו לפחות 25 שנות מאבק שיטתי, עקבי ונחוש כדי לפרק את המנגנונים שנבנו.

המאבק הזה אינו יכול להישען רק על המדינה. הוא מחייב גם אחריות פנימית. חברה שממשיכה להעניק לגיטימציה חברתית, מעמד ציבורי או שיתופי פעולה כלכליים לגורמי פשיעה – מחזקת בפועל את האיום עליה. חרם חברתי, שלילת לגיטימציה ציבורית והדרה קהילתית הם תנאים הכרחיים לייבוש בסיסי הכוח של הארגונים.

אך אסור לטעות: חרם חברתי לבדו לא יכריע את הפשיעה. ללא שינוי עומק במדיניות האכיפה — כל מאבק אזרחי יישאר מוגבל. נדרשת אסטרטגיה מדינתית אמיתית הכוללת פירוק התשתיות הכלכליות של ארגוני הפשע, מלחמה בהלבנת הון, בפרוטקשן, טיפול מערכתי בשוק הנשק הבלתי חוקי ואכיפה שוויונית שאינה תלויה בזהות האזרחים.

הפשיעה המאורגנת לא צמחה במקרה. היא תוצר של מדיניות, של סדרי עדיפויות ושל שנים של הזנחה מכוונת. ולכן גם הפתרון אינו יכול להיות זמני. זה אינו מאבק על ביטחון אישי וציבורי בלבד. זהו מאבק על עצם היכולת של החברה הערבית להתקיים כחברה מתפקדת, יציבה ובטוחה. זו אינה גזירת גורל, אבל זו בהחלט מלחמה על הקיום.