מועדון בשכונת שפירא עם כיסאות פלסטיק ושולחנות
מגזין · מבקשי מקלט

בבקו"ם בשכונת שפירא

סיון שדמוןהמקום הכי חם בגיהנום5 דק׳

נבחרת הכדורגל האריתראית מחזיקה בשיא תחלופת השחקנים העולמית. מאז 2001 התפתחה שם מסורת אמיתית: כמעט בכל שנה נעלמים כמה מהם באחת מבירות אפריקה, אחרי שהגיעו כדי להשתתף באיזה טורניר. 17 מאנשי הנבחרת, ביניהם גם רופא הקבוצה, לא התייצבו לטיסה חזרה הביתה בדצמבר שנה שעברה, וימים אחדים אחר כך סיפרו ממקום מסתורם באוגנדה כי עשו זאת כדי לא לחזור לאריתריאה  – שהחיים בה הפכו לבלתי נסבלים. ה-17 הודיעו כי ינסו לקבל מעמד של פליטים באפריקה או במערב.

 אבל לא רק הם עורקים או עוזבים. כמעט כל מי שיכול בורח בשנים האחרונות מאריתריאה. המדינה הקטנה של 6 מיליון תושבים היא שיאנית העולם בפליטים ביחס לאוכלוסייתה, ולאחרונה גם תרמה את חלקה לאסון הפליטים הגדול ביותר כשיותר מ-300 אריתראים מתו בטביעה בדרכם מלוב לאיטליה. כ-80 אחוזים ממבקשי המקלט האריתראים זוכים למעמד פליט והקהילות בכל רחבי העולם גדלות בהתמדה. אפשר לשער שרובם לא חושבים אפילו לחזור למולדתם עד שיתחלף השלטון הרודני שם, או בכלל. אבל יש כמה עשרות שדווקא כן מתכוונים לחזור לאזור בקרוב. במוצאי שבת האחרונים הם התקבצו במועדון בשכונת שפירא בתל אביב.  

הבית שנמצא ברחוב צדדי בשכונה נראה במבט מבחוץ כמו עוד אחת מהחמארות הרבות של המהגרים האפריקאים באזור. בחצר האחורית עומדים כמה עשרות כיסאות פלסטיק, שולחנות בצבעים שונים, מוזיקה אפריקאית חלשה ברקע, מקרר עם בירות ומשקאות קלים ובר שמגיש תה וקפה. מהרוח והגשם מגינים בערב הגשום שתי שמשיות ענקיות ואוסף אקלקטי של מודעות פרסומת עשויות יריעות ברזנט עבות שנאספו מצדי הדרכים.

סביב שולחן נמוך יושבת חבורה של כמה גברים ומשחקת קלפים, זוג ביישן בפינה שותה תה והטלוויזיה הגדולה מושכת את תשומת הלב של שאר הנוכחים. עיניהם דבוקות למסך שמשדר סרט אנימציה אמריקאי שעוסק בתושבי עיירה מדברית שנעשקים על ידי דיקטטור אכזר וחיים בעוני ותחת טרור. הסרט דובר אנגלית ומלווה בכתוביות ברוסית. את המלים קשה לשמוע בגלל אקוסטיקה גרועה, רעשי הרקע והמוזיקה, אבל לדניאל ליהמן זה לא מפריע, והוא מרותק לסרט.

ליהמן, שקט וביישן כמו חלק גדול מהאריתראים, הוא בן 24 ומספר שברח מאריתריאה באוקטובר 2008, מפחד הגיוס לצבא, והגיע לישראל כחודש אחר כך. מאז הוא חי בתל אביב ועובד בעבודות מזדמנות. הוא למד אנגלית ועברית וחי בנווה שאנן. אבל ליהמן, בניגוד לרבים מהאריתראים, לא מתכוון להישאר בישראל או לנסות להגיע למערב ולקבל מעמד של פליט. פניו, כמו פניהם של כל מי שמתאסף במועדון הזה, מועדות לאתיופיה, במטרה להיות חלק מכוח שמוקם שם בימים אלה שיפעל צבאית נגד השלטון האריתראי הרודני.

הארגון שפועל במועדון, שכולל גם משרד וחדר ישיבות, נקרא EYSNS(Eritrean youth solidarity for nation salvation) ולדברי איסאייה טקלבהרן, אחד ממייסדיו, מונה כ-1,200 חברים בכל העולם, מתוכם כ-400 בישראל וכ-300 שכבר נמצאים באתיופיה ומתאמנים בהקמת המליציה. טקלבהרן עצמו מתכוון לטוס לאתיופיה ממש בקרוב ועד אז הוא מנהל את האסיפה, שמתאחרת בינתיים בעקבות מיעוט המשתתפים. "הרבה מהחברים עובדים בשעות האלה ובגלל זה לא באים", הוא אומר. "אולי גם קר להם ויש גשם והם לא רוצים לצאת מהבית". טקלבהרן, שלא יכול לומר בן כמה הוא בדיוק כי בזמן הולדתו לא נעשו רישומים והוריו לא ראו צורך לזכור את התאריך, נמצא בישראל כבר כמה שנים ועוסק מאז בפעילות פוליטית אינטנסיבית.

בניגוד לרוב הפעילים הוא הספיק גם ללמוד באוניברסיטה. הנטייה שלו למחשבה עצמאית, ביקורתיות וחופש הביאה אתה חשד לפעילות פוליטית (כל סוג של פעילות כזו אסור באריתריאה מאז 2001) והוא נעצר, נכלא ועונה. הוא מספר על הלקאות, מכות חשמל ועוד עינויים. כדי לברוח הוא שתה חומר ניקוי, אושפז בשל כך בבית החולים ומשם מצא דרכו החוצה ולסודן. בסודן היתה הפעם האחרונה שבה ראה את אשתו ומאז נולד להם עוד ילד, רביעי במספר. טקלבהרן הוא פעיל פוליטי די מפורסם בישראל והשלטונות באסמרה איתרו את משפחתו מזמן והחלו להטריד את ילדיו ואשתו. בנו לא הורשה ללכת לבית הספר התיכון ואשתו אולצה להתגרש ממנו. במקרים אחרים מסופר גם על הטרדות שמסתיימות בעינויים ובמוות. אבל טקלבהרן טוען שהוא לא מפחד. "אנחנו צריכים להילחם, אין ברירה. צריך להקריב קורבנות בשביל להפיל את המשטר הקיים. אם צריך למות – נמות. כי אנחנו עושים את זה בשביל להחזיר את אריתריאה לעם שלה".

להערכתה של מרון אסטפן, עיתונאית שוודית ממוצא אריתראי שנחשבת מומחית לנושא, עשרות ואולי מאות ארגונים דומים פועלים בארצות המערב בקרב הפליטים. אסטפן, שביקרה בארץ לא מזמן ושומרת על קשר ישיר עם הפעילים פה, מספרת שבישראל פעלו עד לפני זמן קצר שני ארגונים נוספים, ומאז שהתאחדו קיימים שניים. להערכתה הארגונים פה הם רציניים יחסית למקביליהם בעולם והיא טוענת שרוח הקרב של הפעילים בישראל היא גדולה. להערכתה רבים מהם אכן מתכוונים להצטרף לכוח המוקם באתיופיה. הפעילות של EYSNS כוללת גיבוש פעילים, הסברה (מגזין מודפס בשפה הטיגרית למשל), הקמת מועדון ועוד, אבל קווי היסוד שלהם כוללים אמור מאבק צבאי.

אסטפן מאשרת את קיומה של ההתארגנות הצבאית באתיופיה וטוענת כי מממנת אותה ממשלת אתיופיה עצמה, שמצויה בסכסוך רב שנים עם אריתריאה, וגם קולטת למחנות הפליטים שהקימה עוד ועוד אריתראים. אבל היא ספקנית בנוגע ליכולת של התארגנות כזאת. "אני מאמינה שהפתרון יכול לבוא רק מהאופוזיציה שקיימת בתוך אריתריאה עצמה ופועלת במחתרת", היא אומרת.

המוסיקה מתחלפת ולי השיר נשמע כמו שאר השירים: הפקה אלקטרונית זולה ואותו אפקט קבוע על קול הזמר, אבל טקלבהרן מזהה את השיר ומספר שזה הלהיט הכי גדול עכשיו בקרב אריתראים בגולה. את השיר, שנקרא בתרגום לעברית "האחדות שלנו", מבצע יוהאנס טיקאבו, זמר שהצטרף ממש לאחרונה לרשימת העורקים המפורסמים, ומאז הוא מכונה "בוב מארלי האריתראי". ליהמן מנסה לתרגם לי חלקים מהשיר: "מצאנו מדינה ביחד והוא מוכר את המדינה שלנו, אנחנו נהיה חזקים ביחד. יש לנו בעיה. שני דורות מתו, אחד במלחמה שני בנסיונות בריחה מאריתריאה, אנחנו מפחדים למות אבל למדנו למות".

טיקאבו היה עד לפני חודש זמר נערץ ותומך ידוע של המשטר. הוא התפרסם במלחמה האחרונה עם אתיופיה כששר שירים לאומניים לעידוד החיילים, ומאז הופיע באריתריאה ובכל העולם, בהופעות שמארגן באופן קבוע השלטון האריתראי, שמשקיע מאמצים הולכים וגוברים בהסברה. בעת סיור הופעות כזה בארצות הברית הוא ערק ומאז הוא משתתף בכנסים של עריק מפורסם אחר, ד"ר טאוולדה טספמריים, איש עסקים עשיר שגם הוא היה מקורב לשלטון אך לפני כמה שנים יצא נגדו, ולאחרונה מנסה לאחד את האופוזיציה ברחבי העולם. בסרטונים שמתעדים את האסיפות שמאורגנות בערים שונות בארה"ב ובאירופה אפשר להתרשם ממספר המשתתפים הרב.

גם אסטפן חושבת שכוחו של המאבק טמון באחדות האופוזיציה אבל מספרת שקשה מאוד להגיע להסכמות בין הארגונים והפעילים. "ברגע שמישהו עושה או אומר משהו מיד קמים עליו מתנגדים", היא מספרת. גם מהתגובות לפוסטים בפייסבוק ולסרטוני יו-טיוב אפשר להבחין באלימות מילולית גדולה בין הנצים. האשמות בנוגע לשיתוף פעולה עם השלטון (לצד תגובות שמצדדות בשלטון באופן גלוי – ונראה שנכתבו על ידי שלוחיו) שולטות בדיונים שמהר מאוד הופכים לגידופים. בינתיים בחצר שבדרום תל אביב די שקט. רק כ-20 גברים הגיעו וכבר עברה יותר משעה מאז מועד ההתכנסות הרשמי.

סיון שדמון הוא פעיל חברתי ועיתונאי

קראו עוד מהמגזין

בלי בעלי הון. בלי פרסומות. בלי בולשיט.

תמכו בעיתונות עצמאית. בלי פחד