בדרך לחפש את אברם באבן גבירול אני נוסע על האופניים ושם את "הרואין" של לו ריד."Heroin, be the death of me. Heroin, It's my wife and It's my life"תרגום חופשי: "הרואין היה מותי. הוא אשתי והוא חיי". מחשבות נודדות, אני נמצא שלוש שנים אחורה, בתחנה הישנה כחלק מהתנדבות בתוכנית של החלפת מזרקים למכורים. אני עומד מול אשה בקריז קשה מאוד. זו פעם ראשונה שאני רואה אדם בקריז. היא לבד, רגליה שחורות, יחפות, מלאות בלכלוך. היא זזה אחוזת אמוק, בטירוף, מנותקת ממה שקורה סביבה. היא צועקת מכאבים ומתפתלת כמו נחש. אני הולך לפיצוציה וקונה לה מים וסוכריות וגם מביא לה מזרקים נקיים. היא רוצה שאקנה לה וודקה אבל אני מסרב. היא סובלת, ממשיכה להתפתל ולמלמל, עושה הכל כדי להרחיק את הכאב ממנה. היא אומרת לי שיש לי עיניים יפות כמו של הבת שלה.
מדי פעם היא קמה מפוכחת לכמה רגעים, אבל ישר חוזרת לטירוף שלה. היא מחזיקה את הגב וצועקת שכואב לה ושנעזור לה, אבל הדבר שהיא צריכה זה עוד הרואין כדי לשבור את הקריז. פתאום מגיע מכור אחר ומבקש אוכל. אנחנו מביאים לו שוקולד והוא אוכל אותו בתאווה גדולה, ממש נבלע בתוכו ומלקק אותו כמו ילד. אני קונה לו במבה והוא מאוד שמח ופותח את השקית בתשוקה גדולה.
פונה ימינה מארלוזורוב ומגביר את הווליום:
Wow, that heroin is in my blood
And the blood is in my head
Yeah, thank God that I'm good as dead
Ooohhh, thank your God that I'm not aware
And thank God that I just don't care
And I guess I just don't know
And I guess I just don't know
("וואו, ההרואין הזה אצלי בדם/ ודמי בראשי/ כן, תודה לאל, אני נחשב כמת/ וווו, תודה לאל שאני לא מודע/ ותודה לאל שפשוט לא איכפת לי/ ונראה לי שאני פשוט לא יודע/ ונראה לי שאני פשוט לא יודע")
למזלי אברם היה שם, באותו מקום שבו הוא לרוב מקבץ נדבות. לפני כחודש פגשתי אותו לראשונה, שוכב על הרצפה ולידו כוס עם כמה שקלים בתוכה. הוא סיפר לי שהוא מכור להרואין ושאלתי אותו אם בפעם הבאה אוכל לראיין אותו והוא הסכים. אחרי שבוע הגעתי לאותו מקום אך הוא לא היה שם וכך גם בפעמים הבאות שהייתי באזור, עד עכשיו. נכנסנו לבית קפה ממוזג ונקי, אברם הזמין קפה הפוך והתחיל לספר את סיפור האהבה-שנאה שלו להרואין.
"כל סם זה דבר שממכר. אני התחלתי עם הגראס, האקסטות והטריפים ואז לסמים הקשים. המכור עבר איזו טראומה בחיים, יש כאלה שעברו אונס ואצלי הטראומה זה המשפחה שלי, זה שלא הכרתי את המשפחה שלי. אז נכנסתי בפעם הראשונה בבית סוהר והשתמשתי בסמים. פעם ראשונה השתמשתי בסמים קשים בבית סוהר וזה וואללה התלבש עלי כמו כפפה, נתן לי לברוח מהכל.
"בהתחלה הסטלה, לא יודע איך להגדיר את זה, כל אחד אחרת. וואללה השתמשתי, צללתי וברחתי מהרגשות שלי וזהו זה הספיק לי. בטריפים ובאקסטות זה לא נותן לך לברוח מהרגשות אבל כשנגמרת הסטלה אתה מתחיל לסבול שוב מחדש. רק חומר, ההרואין עושה את זה שלא תרגיש כלום. זה נתן לי לברוח מהרגשות ומהמציאות וחייתי את החיים וחשבתי שהכול בסדר.
"יש את אלו שמריחים אז אתה מריח את זה כמו אבקה, אלו שמעשנים על נייר אז אתה שם אבקה על נייר ואז אתה מריץ את זה, עושה פילטר מנייר כסף, כמו קשית, ואז אתה שואב את העשן . בהזרקה אתה צריך להרתיח את זה וזה הופך לנוזל ואז אתה מזריק. אני מריח למה אם היה לי ורידים בידיים אז הייתי מזריק. אתה גם שובר יותר מהר קריז כי זה מגיע יותר מהר לדם ואז למוח. יש הבדל גם בקריז של העישון, ההזרקה וההרחה. של ההזרקה זה קריז קצר אבל חזק, חזק. זה קריז של שלושה ימים אבל ביום השלישי הקריז לא חזק כמו ביום הראשון. בהסנפה זה שבוע, אבל עד שאתה חוזר לישון כרגיל זה חודש. אחרי שבועיים אתה ישן שעה שעתיים רצוף.
"היום אני די נקי אז אני יכול להשתמש בגרם ליום אבל פעם הייתי משתמש בשבע גרם ליום. היום אני צריך כל שש-שבע שעות פס. היום אני מסתדר עם גרם ל-24 שעות, אבל יש כאלה שקונים עכשיו וגומרים אותו אחרי דקה, אז זה תלוי. זה תלוי עד כמה אתה בתוך ההתמכרות. עכשיו אם היה לי עשר-אלף שקל אז גם אני הייתי קונה כל יום שלוש-ארבע גרם אז טוב שאין לי.
צילום: עמרי אברמוביץ'
"אחרי כמה זמן אין סטלה. לפני שפגשתי אותך הרחתי ואני לא מרגיש סטלה אלא רק רגוע כזה. כשאתה נקי או בשבוע הראשון שאתה משתמש, אתה מריח ואתה חי בעולם אחר. לא איכפת לך מהסביבה ולא מכלום ואני עכשיו גם לא מנהל אתך דו שיח. אחד כזה שאתה רואה שהוא בצלילוֹת אז או שהוא לקח כדורים, קלונקס, סבוטקס, כל אלה, למה בן אדם שמשתמש שנים צריך להיות כמוני סחי, אין דבר כזה צלילות. בן אדם חדש שמשתמש אז אתה תראה אותו צולל, אבל שבוע לא יותר מזה.
"היום גרם עולה 100 שקל אבל עם הנסיעות וכל זה עולה לך 140 שקל, וזה מינימום ליום והחיים שלך זה רק זה, רק הסם… היום אני לא מוכן לגנוב, גם מבחינת בית סוהר, כי ישבתי מספיק שנים בבית סוהר והיום כבר התחלתי ללמוד על עצמי ועל ההתמכרות שלי. אני גם לא מאשים את אלו שגונבים, זה אי-שפיות. הוא לא עושה את זה כי הוא רוצה לגנוב ממך את הכסף אלא שהוא רוצה את החומר, זה מה שמעניין אותו. יש אנשים ששודדים זקנות ואני לא אעשה את זה באף מחיר, לא משנה מה יעבור עלי. אלה מחכים ל-28 בחודש כשהן מקבלות את הכסף ושודדים. אני גם עשיתי דברים גרועים אבל לא כאלו.
"ב-28 זה היום של החגיגה שלנו. שבע בבוקר מושכים את הכסף, יש דואר יחידי שפתוח בבוקר ברחוב החשמל. יש כאלה שיושנים שם מהלילה ואז הם מושכים את הכסף וחוגגים. וכל זה מחזיק להם בדיוק יומיים ויש כאלה גם לא יומיים. אבל אחרי החגיגה תמיד מגיע הקריז.
"אני בהתחלה כשהשתמשתי אז לא ידעתי מה זה קריז בכלל. לא ידעתי, חשבתי שזה שפעת, כי זה כמו שפעת. לא הכרתי מה זה. מה זה קריז, זה אפצ'י, נזלת, דמעות בעיניים, שלשולים, צמרמורות. בסוף הכניסו לי לראש והתחלתי להבין מה זה הקריז. זה כאבים ברגליים, השינה שלך זה לא שינה. הייתי ישן שעתיים ביום. עכשיו אני למשל שולט בקריז שלי. יש כאלה שהגיעו לחתוך את הידיים ולא ידעו מה לעשות עם עצמם. אצלי זה רגוע אבל כל אחד זה איך שהגוף שלו מקבל את זה. אלכוהול זה הקריז הכי חזק. זה באמת כל חמש דקות לשירותים. אם יש לי כסף ללילה אז אני לא משאיר לבוקר אבל הכי חשוב זה הבוקר. אם אין לך בבוקר אז איך תסתדר. עכשיו אם לא הייתי מסתדר אז הייתי צריך לשכב ולקבץ כסף. אתה לא יכול, אתה לא רגוע. אם אני יודע שזה מה שיש לי ובבוקר אני לא יכול להסתדר אז אני משאיר לבוקר. בדרך כלל נרקומן לא משאיר לבוקר, נרקומן מה שיש לו גומר באותו היום. המזל שהיום ה-28 אז חבר קיבל ונתן לי".
לו ריד שמת השבוע, הרואין, ממלכות אבודות. אני לוקח שמאלה לבן גוריון והמחשבות של אברם מטיילות בראשי. לקום בבוקר ולנסוע ללוד, לחפש ורידים בגוף, לקחת פס כדי להיות סחי ולהתחיל את היום. עכשיו לו ריד שר "הלוואי שהייתי נולד לפני אלף שנה" והחומר שסוגר את "הלוואי" רק לעוד כמה שעות עד שאפשר יהיה להסתדר בפעם הבאה. אני חוזר הביתה ופותח את המחשב כדי לכתוב. חייב לשבור קריז.