האפיזודה העתיקה הזאת צצה ועלתה בדעתי כשנקלעתי לא מזמן לשדה התעופה בן גוריון וחיפשתי קפה. הגעתי לקפה היחידי באולם קבלת הפנים, זה של רשת קקאו. אחרי שהזמנתי שלח אותי העובד הצעיר לחכות בדלפק צדדי ושחוק ושם, מתוך הרגל של קריאת כל מה שבא לנגד עיני, קראתי את השלטים שהיו תלויים על לוח לא רחוק ממני. היו אלה שלטים לבנים רבועים עטופים בפלסטיק שקוף, האותיות הודפסו בבולד שחור ומישהו טרח אפילו לסמן בצהוב את השורות. הן הכילו פקודות יום ולילה לעובדים: הם חייבים לקנות חולצה של קקאו ב-40 ש', מותר להם לאכול רבע שעה ולחזור לעבודה, אסור להם לצאת להפסקות סיגריה, ומודיעים להם שעוקבים אחריהם במצלמות. את אחד השלטים צילמתי:
לתשומת לב העובדים בבר הקטן
קיים איסור מוחלט לצאת להפסקת סיגריה !!!!!
להפסקת עובד יש לצאת רק דרך הבר הגדול ולקחת ארוחת עובד מהבר הגדול בלבד!!!
***************************************
אנא חסכו איי נעימות כי העקיפה תהיה דרך המצלמות ועובד שלא יפעל לפי ההוראות ייקנס במשכורת.
תודה הנהלת קקאו
כל איסורי חופש התנועה וההגבלות על חופש הבחירה שבמסרים הללו התנגשו חזיתית עם שגיאות הכתיב ויצרו פואטיקה נוגעת ללב שבה יש איי נעימות שעוקפים אותם (עוקפים בשחייה כשיוצאים מלשון הבר הגדול דרך מפרץ הבר הקטן). אבל הם שבו לקבל תוקף מציאותי ואלים עם האיום במצלמות ובקנס.
השילוט בקפה חשף את מה שמקומות עבודה מייצרים כדבר שבשגרה: מערכות של משמוע, משטור ושליטה על העובד. השליטה הזאת הופכת לעבודה בפני עצמה במקום העבודה, עבודתם של מנהלים בדרגות ביניים ואחראי משמרת, שמעבירים את המסרים כמו חיילי הקלף של עליסה. יש לה מנגנונים מובהקים שאחד מהם אפשר להגדיר כ"דבר המלך" או "פקודת היום" – מסר שמועבר בלשון ציווי, שמכפיף את האדם למרות נעלמה, אנונימית ואוביקטיבית לכאורה של "מקום העבודה".
בסרט "סופרוומן" של רונן זרצקי ויעל קיפר, המתעד חמש קופאיות בסופר "מגה", רואים באחת הסצנות את קיטון המנוחה של העובדות. על אחד הקירות נתלה שלט שבו נכתב כי יש לשתות חלב משקית ולא מקרטון ומי "שלא יציית – ייענש!"
מקרה אחר הוא של עובדי הוט שנמצאים במאבק מול הנהלת הוט להכרה בוועד היציג שלהם לאחר שהתאגדו דרך "כוח לעובדים". בגלל התנגדות ההנהלה ליציגות, עובדי הוט פתחו בשביתות וככה קרה שטכנאים לא הגיעו לפעמים לבתי לקוחות. כדי לנהל את המשבר הזה ולהסתיר אותו הוט השתמשה בטכנולוגיית המשמוע כלפי נציגי השירות שלה ושלחה להם מיילים פנימיים שבהם הורתה להם לומר ללקוחות זועמים שמחכים להתקנה כי היא השיקה מבצעים אטרקטיביים ולכן מספר הזמנות ההתקנה גדל והטכנאים מצויים בעומס. במייל אחר היא הורתה לנציגי השירות לומר ללקוחות שמחכים לטכנאי כי "חלה בעיה נקודתית". במילים אחרות, הוט מורה לעובדיה לשקר ומוכיחה כי המשמוע אינו חל רק על הפעולות הפיזיות, החומריות שבמרחב, אלא גם על השפה, הלשון והאתיקה. מקום העבודה לכן הוא בעל אתיקה פרטית משלו, מנותקת משאר החברה, הוא מציית לחוקיו שלו ועל העובדים להכפיף עצמם גם לזה.
קיבלתי לא מזמן מדגם של ארבעה מיילים מידיד המעוניין לשמור על עילום שמו, מסיבות מובנות, ומקבל חדשות לבקרים הוראות קולקטיביות שהוא נדרש לציית להן.
"במהלך הימים הקרובים אני ומ' מנהלת השיווק נצפה בייעוצים שלכם. אני אצפה בייעוצים של וותיקים וחדשים. מ' תצפה אך ורק במתעניינים חדשים."
"בשבוע הראשון, כולם בלי יוצא מהכלל מגיעים לעבודה בשעה 07:45 , לצורך כיוון לכיתות. תודה על שיתוף הפעולה".
"עד יום רביעי ה18.7.2013, המשמרות מסתיימות בשעה 21:00 בערב וביום שישי עד 15:00. אף אחד מהעובדים לא הולך הביתה בלי אישור מזכירות."
"אני רוצה לחדד בבקשה את נושא הישיבה בשיווק. יועץ אשר תורן בשיווק, עושה את המשמרת שלו אך ורק בשיווק ולא יושב בחדרו ומבקש שיעבירו לו שיחות".
הדוגמאות האלה ממחישות את הפרדוקס שהעובדים חיים בתוכו. נשים וגברים חופשיים לכאורה, שהם חלק מאורח חיים מערבי ליברלי, מדברים בלשון חירות, ובכל זאת כפופים למנגנון שיוצר חוסר שליטה קיצוני שלהם ביחס למרחב, לזמן ולשפה. השימוש במסרים כתובים הוא טכנולוגיה פוליטית נוחה להשגת ציות, והיא יכולה ללבוש צורות שונות – שלטים, מיילים, מכתבים קולקטיביים, תקנונים, כטוב בעיני הבוס או שליחיו האלמוניים. טכנולוגיית המשמוע דרך הכתב חשובה כי כמו עקבות שנטבעו בחול וניתן לעקוב אחריהם, היא נותנת לנו דרך לעקוב אחרי קווי הדיכוי השקופים כל כך של שוק העבודה הנוכחי ולתאר אותם. בניסיון לטשטש את העקבות, שלילת החירות בעבודה נעשית לפעמים אפילו באדיבות, וסימני הקריאה העצבניים מתובלים במילות נימוס. הנה, גם הנהלת קקאו כתבה בסוף פקודות היום שלה "תודה".
