בתיאולוגיה אם אינך מחסידי דת ספציפית – יקראו לך חסידיה בשמות גנאי השמורים אצלם למאמיני הדתות האחרות. אין מחשבה עצמאית בדת. אצל הדתיים הכלכליים המצב אינו שונה: יש דת שקוראים לה שוק חופשי ויש דת ליברטריאנית ויש דת הקומוניזם ועוד. אצל מאמיני הקפטליזם כל השאר הם "קומוניסטים"; ואצל מאמיני הכלכלה המאורגנת כל השאר הם "חזירים" או "ימנים". מאמרו של גוטוויין מלא בכינויים כאלה – ולכן הוא הפך את הדיון לתיאולוגי : קנאים לעולם לא ישנו את דעתם או יכירו בכך שיש גוונים של אפור.

גוטווין מחלק את העולם : כל מי שאינו בצד שלו שייך לקליקה מאוחדת וחד-גונית (שהיא כמובן "הרעים"). אצל גוטווין כולם חושבים אותו דבר. ליתר ביטחון ראוי לשלב דמויות המעוררות רגש שלילי אצל הקוראים. אז בואו נוציא את השדים: לפיד, בנט, נתניהו. אני אישית לא חסכתי ביקורת וגם שבחים מכל אחד מהאישים הללו כאשר (לדעתי) היה מה להגיד על מעשיהם (ראו: הארץ, 26.8.13, דה מרקר, 2.4.13). כך שקשה יהיה לטעון שאני שייך לאחד המחנות הנמצאים בעולם המלאכותי לחלוטין שבנה עבורנו גוטווין.

לטענת גוטווין "הוועדים" והטייקונים" הושמו ביחד באיזה קונספירציה שטוו אלו המחברים ביניהם ומגדירים אותם כ"מחוברים" לי כל זה לא מזיז. לא נפתור את בעיות החברה והכלכלה רק על ידי הדבקת תוויות וכריכה מלאכותית של כל האחרים כמקשה אחת.

יש תובנות כלכליות בסיסיות יותר – למשל : יש במדינה הזאת מיליונים שדופקים אותם. דופקים את השכירים (לא את כולם) ואת העצמאים הקטנים (לא את כולם) ואת הפנסיונרים (לא בכל, לא את כולם). השיטה במדינה הפסיקה לעבוד – כולנו הרי מרגישים זאת. השאלה היא מי כשל?

תפקידה של המדינה הוא לסדר שהעסק יעבוד וכאן ברור שהיא נכשלת: כאשר אדם משלם שקל של מס אך מקבל בחזרה (בשרותי חינוך, בריאות או ביטחון) רק 10 אגורות – ברור שהרצון הטבעי של כל אחד מאתנו הוא להגיד: "אפשר לעשות זאת טוב יותר": ייתכן שאמצא לילדי מורה פרטי, או אשלם לרופא ממיטב כספי (אבל את הביטחון בוודאי שאי אפשר להפריט). האם זה אומר שאת כל השאר ראוי להפריט? האם הפרטה בהכרח תייצר יעילות או ערך מוסף? ברור שלא. הסיבה העיקרית היא שנושאים כמו בריאות וחינוך אי אפשר למדוד בכלל. תארו לעצמכם שלפני ניתוח הייתם צריכים לחתום על חוזה עם המנתח שבו הוא היה מפרט כל מעקף, כל חוט שבו יבצע תפירה ומתחייב כיצד יגיב על כל התרחשות שתיווצר במשך הניתוח – וכמה היא תעלה. מגוחך.

אבל מעבר לדאגה ישירה לחינוך, לביטחון ולבריאות המדינה צריכה לייצר הוגנות בשאר ענפי הכלכלה. ההוגנות היא יצירת הזדמנויות שוות. אבל גם כאן כשלה המדינה – היא לא הצליחה להתמודד עם מוקדי כוח ריכוזיים. כולנו יודעים איפה מצויים מוקדי הכוח הללו. חלקם שייכים למשק הפרטי וחלקם לציבורי – אין צורך למנות אותם. כמו כוכבי ענק הם מעוותים את השדה המגנטי הכלכלי. לפעמים כוחות הענק הללו מרוכזים אצל מספר שחקני מפתח בודדים ולפעמים אצל קבוצה של כמה אלפים שמחזיקים את המדינה במקום עדין. לעתים גם שני מוקדי כוח נלחמים זה בזה – אלא שבסופו של דבר אנחנו – אלו שאינם מחוברים לשום מוקד כוח – משלמים את מחיר המלחמות והפשרות שהם עושים בינהם .

מי שמנסה לצייר את כל המאבקים הכלכליים במדינה באמצעות צבעים של שחור ולבן, "עובד" מול "מעביד" – חוטא לאמת. מי שנותן לכל דבר פתרון שבלוני בודד – הקרוי: "עבודה מאורגנת" – מתעלם מעומק הבעיות של יוקר המחייה וחוסר הצדק הבסיסי במדינה. גם מי שמתנגד להתארגנות עובדים חוטא לאמת באותה צורה. מותר לכל קבוצת בני אדם להתאגד. ראוי לשאול: מדוע שמהנדס חשמל שעובד בחברה לייצור מזון יקבל פחות ממהנדס חשמל שעובד בחברה שמייצרת חשמל? אולי ראוי לכל מהנדסי החשמל להתאגד יחדיו וכך יוכלו לדאוג למקצועיות ולשכר של כלל מהנדסי החשמל?

האם כאשר מונופול באחד מתחומי ייצור מזון מעלה את שכר כלל 4,000 עובדיו, הדבר מקנה לגיטימציה להעלות את מחיר המוצר לצרכן? כי אם זה יקרה – מיליוני צרכנים ימצאו את ארנקם מתכווץ. האמת הכלכלית היא שאין כמעט שום קשר בין עלות המשכורות למחיר המוצרים. אולי הפתרון ליוקר המחייה הוא שכולם צריכים לקבל העלאת שכר. האם ישתנו חוקי הכלכלה אם יום אחד נכריז שהכל – משכורות וגם מחירים – עולה כעת כפול? ואולי פשוט כולנו צריכים לשבות מכל מלאכה ותפקיד "מדינת הרווחה" לספק לנו הכל בחינם?

נדמה שגוטווין שוכח שהמדינה כשלה ביצירת הוגנות, ומה שיש כיום אלו רק מוקדי כוח שנמצאים אצל מעטים – כאשר מיליוני "בלתי מחוברים" סובלים ומשלמים. מאחר שחלק ממוקדי הכוח חברים בדת של גוטווין הוא יוצא להתקפה על כל האחרים בלי להבדיל בינהם. אבל ויכוחים תיאולוגיים מעולם לא פתרו דבר. אי אפשר להתכחש לעובדה שבמדינת ישראל 2013 רובנו שייכים לאלו שאינם מחוברים לשום מוקד כוח ומשלמים בשל כך מחיר כלכלי כבד בעד תנאים ושירותים בסיסיים של מחייה: מזון, דיור, חינוך, בריאות, אנרגיה ותחבורה. התארגנות של עובדים מול מעסיקם לא עוסקת כלל בבעיות יסוד אלו של הכלכלה הישראלית.

אייל עופר הוא מפעילי תנועת "ישראל יקרה לנו".

לתגובות ומכתבים שלחו אי-מייל לכתובת: [email protected]