נשים לרגע בצד את הביקורת על הקשר ההדוק בין הסקטור הצבאי לאזרחי לעסקי לפוליטי בישראל. אפילו לשיטתו של מי שחושב שמקומם הטבעי של גנרלים בדימוס הוא בתפקידי ניהול בכירים (עדיף של מדינה שלמה) – המינוי הזה מוזר.
אין ברשותי מספיק מידע על תפקוּדו של האיש כיו"ר "קמר מוטורס", יבואנית ב.מ.וו, וכיו"ר הסטארט-אפ "סטרלינג" שבבעלות נוחי דנקנר, אבל ברור לכל שזה לא מה שהביא אותו לאיגוד הכדורסל. את תפקיד יו"ר האיגוד הרוויח חלוץ לא למרות, אלא בזכות עברו הצבאי.
הבעיה היחידה שהיא שכרמטכ"ל, ויסכימו על כך רוב הפרשנים הצבאיים, חלק ניכר מהציבור ובעיקר מחברי דו"ח וינוגרד, חלוץ לא הצליח בתפקידו. המקצועיות שלו בניהול מלחמה ובהכנעת אויב הוכחה כלקויה. ברמה האתית הוא כשל, כשלאחר תום הקרבות התברר שהוא מיהר למכור את המניות שלו ערב המלחמה. על כך שבמלחמת יום הכיפורים הפיל שלושה מיגים , עם כל הכבוד לתעוזה ולדייקנות, לא מקבלים את הזכות לעצב את פני הספורט הקבוצתי המצליח ביותר בתולדות המדינה.
אז למה בעצם למנות לתפקיד יו"ר האיגוד אדם חסר כל זיקה לכדורסל? כתבי הספורט, שמפגינים אחידות דעים כמעט מוחלטת בעד המינוי, טוענים שלמשרת ניהול דרוש אדם בעל ניסיון בניהול, ולאו דווקא פיגורה מקצועית. "ניהול זה מקצוע", זו המנטרה שהם אוהבים להשמיע בכל פעם שביטחוניסט מוצנח לעולם הספורט, והיא חלק מתפישת עולם כוללת שגורסת כי את כל מה שהוא ציבורי עדיף שינהל איש עסקים ממולח.
קחו למשל את תת ניצב במשטרה אלי ארזי, שמונה לפני כמה שנים לתפקיד יו"ר בית"ר ירושלים. האיש הוא שוטר קשוח בדימוס, שאחד מהישגיו הבולטים היה לכידת "האנס מצפון ת"א" בשנות ה-80 במו ידיו! ערב המינוי הוא הודה: "אני לא אחד שמבין בכדורגל אבל עבדתי במערכות מסובכות יותר". כעבור תשעה חודשים פיטר אותו ארקדי גיידמק, כשבדרך הספיק ארזי לאיים על מנהל איצטדיון ר"ג שהוא "יפרק אותו".
ביטחוניסט אחר שהתיימר לנהל בעולם הספורט הוא עוזי שעיה, איש מוסד לשעבר שמונה ליו"ר מכבי תל אביב בכדורגל. שעיה שרד אמנם ארבע שנים בתפקיד אבל נכשל בניסיון להחזיר את הקבוצה לצמרת הליגה, אף שקיבל תקציבי עתק. אחרי לכתו, כשצוות של כדורגלני עבר ספרדים (נטולי כל רקע בקהיליית המודיעין) השתלט על העניינים מכבי זכתה באליפות.
לפני שנה זה כמעט קרה שוב, כשיום-טוב סמיה, אלוף פיקוד דרום לשעבר, היה מועמד לנהל את "מינהל ליגת העל" בכדורסל, גוף עסקי שאחראי על הליגה המקצוענית הבכירה בלבד (לבסוף התמנה שמואל פרנקל לתפקיד).
חלוץ, להבדיל מסמיה, עתיד לנהל גוף שאינו חברה עסקית. תפקידו העיקרי של איגוד הכדורסל הוא ארגון והפעלת הליגות הנמוכות וליגות הנוער, הילדים והילדות. מיו"ר האיגוד לא מצופה לייצר רווח או לשווק מוצר, אלא להתוות את הגישה הלאומית לענף הכדורסל ברמה המוסדית, החינוכית וההישגית. הוא משמש מעין "שר הכדורסל" וככזה הוא צריך להכריע, למשל, האם קבוצות הנוער בישראל ימשיכו להיות קשורות למרכזי הספורט או להכפיף אותן למערכת החינוך (כמו בארצות הברית, שם מאמני הנוער הם גם מורים). הכרעה נוספת שלה יידרש היו"ר הבא היא האם טיפוח הכשרונות הצעירים יתבצע בתוך קבוצות האם, או באקדמיית מחונני כדורסל חיצונית שהוקמה לפני כמה שנים. בקיצור, צריך איש עם אידיאולוגיה ומעוף ורצון לחנך. הכישורים שהפגין חלוץ בשווק ב.מ.וו לאלפיון העליון, בהנחה שהיו כאלה, לא יסייעו לו בהתמודדויות מסוג זה.
מי שאינו חלק מהד.נ.א של הכדורסל בישראל בוודאי שואל את עצמו מה עובר על האנשים האלה, שבוחרים דווקא בחלוץ לנהל אותם. הרי מגוף ביורוקרטי ומסואב שמורכב מעסקנים שחברים במרכזי ספורט פוליטיים היית מצפה להתנגד למינוי של איש חיצוני לתפקיד היו"ר, ולא לעלוץ כמו חבורת ילדים מעצם הרעיון שהרמטכ"ל (לשעבר) מתעניין בהם. אבל תראו את חיים אוחיון, הבעלים של הפועל גלבוע גליל ואיש עסקים מצליח, שקבע בביטחון שחלוץ הוא "אדם בעל שיעור קומה שיביא את הכדורסל למקום הראוי לו". גם שמעון מזרחי, אל"מ במילואים במשטרה הצבאית, צהל בדרכו היבשושית כשאמר: "כולנו צריכים להיות גאים בכך שדן חלוץ קיבל זאת על עצמו".
נכון שלא כולם באיגוד חגגו. המינוי הזה נתקל באופוזיציה קטנה וטורדנית בשם "סיעת עוז". סיעה זו אינה שייכת לאחד ממרכזי הספורט וניסתה לאחרונה להריץ את מאמן נבחרת ישראל לשעבר, צביקה שרף, לתפקיד יו"ר האיגוד. "עוז" טענה שהמינוי אינו תקין כי יו"ר האיגוד חייב להיות חבר בהנהלתו, וחלוץ אינו רשאי לכהן בהנהלה כי אינו חבר באף אחד ממרכזי הספורט. מזרחי, האיש החזק בענף, השתיק אותם ואמר ש"כעת אין מה להתעסק בפרוצדורות". שבועיים לאחר מכן המינוי אושר.
אין לטעות, המחאה של סיעת "עוז" היתה אינטרסנטית ונקודתית ולא התנגדה, חלילה, לעצם ההצנחה של גנרל לכס הבוס של הענף. הרי האתוס של הכדורסל הישראלי רצוף פלירטוט והערצה לצה"ל, לערכיו ולז'רגון הצבאי. צביקה שרף, האופוזיציונר לחלוץ, מכונה "הרס"ר" בגלל התדמית הקשוחה שלו, לנבחרת ישראל בתקופתו כולם קראו "כוח צביקה" והשחקנים שבחרו לוותר על השתתפות במשחקי הנבחרת כונו בתקשורת "משתמטים". כשגל מקל נהפך לאחרונה לישראלי השני אי פעם באן-בי-אי והודיע שקבוצתו, דאלאס מאבריקס, אוסרת עליו להשתתף באליפות אירופה לנבחרות, כמה פרשנים ביקרו אותו והשוו את נבחרת ישראל לשירות מילואים. יורם מנחם, מאמן הכושר של הנבחרת, מעביר מזה עשרות שנים קורס מיתולוגי וקשוח של הכנה לצבא בתיכון "בויאר" הירושלמי בו הוא מלמד.
לא ברור מה המקור לתופעה הזאת, ואני יכול רק להעריך שרצון לא מודע של ענף הכדורסל לבדל את עצמו מהכדורגל עומד כאן. אם הכדורגל מזוהה עם מזרחים, שבשנותיה המכוננות של ישראל היו מיעוט ביחידות המובחרות בצה"ל, הכדורסל צמח בקיבוצים ומזוהה עם אשכנזים. ככזה, הוא רואה בכדורסלנים "מיטב בנינו" שמתאימים ליחידות המובחרות אבל בחרו לנתב את כשרונם לספורט.
בגיבוש לסיירת מטכ"ל במארס 1999 זחלו לצדי בחולות וינגייט יותר מעשרה בני גילי ששיחקו אתי במדי קבוצות הילדים והנוער של מכבי ירושלים במרוצת השנים. התפישה הזאת של הכדורסל הישראלי את עצמו מתבטאת במחמאות שהורעפו על שחקנים כמו ארז כץ ומתן נאור, שנחשבים משקיענים ובעלי אופי טוב. על שניהם אמרו פרשנים ש"אם הוא לא היו כדורסלן הוא היה קצין ביחידה מובחרת", ומאמנים שאימנו את השניים העניקו להם את המחמאה: "הוא כמו מפקד על המגרש". מי שניצח את הקונספציה על פיה קריירת כדורסלן באה על חשבון קריירה צבאית היה ברק פלג, יוצא קיבוץ לביא ששירת בסיירת מטכ"ל לפני שפנה לקריירה מקצוענית. לא במקרה נהפך פלג לאחד השחקנים המוערכים ביותר בקרב מאמנים, פרשנים ואוהדים ב-20 השנים האחרונות.
באחת הכתבות שנעשו בעקבות מינויו של חלוץ, נשאל אחד מעסקני האיגוד מה דעתו על כך שלרמטכ"ל לשעבר אין קשר לכדורסל. העסקן הודה שיש דברים בגו, ואז הוסיף בחיוך: "אבל זה לא נכון שאין לו שום קשר למשחק. הרי כל שנה מכבי ת"א עורכת משחק ראווה חגיגי נגד מפקדי חיל האוויר, אז לחלוץ יש קצת נסיון בכל זאת".
