השעון החשמלי מעיר אתכם עם תוכנית רדיו מלחיצה, בטלפון הנייד הודעה מאמא ששואלת מה נשמע ואם יורד אצלכם גשם, אתם מדשדשים בחצי עילפון לסופרמרקט כי שכחתם לקנות חלב לילד שדורש את דגני הבוקר שלו. נראה כמו עוד בוקר שגרתי, אבל – לא. זה היום שאחרי אישור חוק הריכוזיות.
משהו בחיים שלכם עומד להשתנות. למשל, השעון-רדיו שלכם שניזון מחשמל. משק החשמל עובר תהליכי הפרטה אטיים. המאבקים קשים ויש התנגדויות. ההפרטה המלאה עוד רחוקה אבל חוק הריכוזיות יבטיח שתחנות החשמל הפרטיות שיוקמו כאן לא יהיו תמיד בידי אותה קבוצה של 20 משפחות עשירות במשק שמתנהלות כמעין מונופול אחד גדול בשיטת חבר מביא חבר, חבר שומר לחבר, וכולם ביחד חולבים את הצרכנים.
תהיה תחרות – המחירים יירדו.
הודעת האס-אם-אס שקיבלתם בבוקר מאמא ממחישה כמה זה אפשרי, כמה זה מוחשי וכמה זה ישפיע על הרווחה הפרטית של כל אחד מאתנו. מהפכת משה כחלון בסלולר, שדחפה את התחרות מעלה ואת המחירים מטה המחישה שאפשר ליצור תחרות גם במשק קטן וריכוזי כמו ישראל, אם רק ניתן לממשלה בעיטה הגונה בישבן, היא תאזור עוז והמחוקקים יתנו לה גיבוי.
בסופרמרקט, תשלחו יד לחלב. לקחתם את הקרטון של תנובה? ברור, בגלל הטעם של הבית. אווירת המשפחתיות של גביע הפלסטיק. אז זהו, הבית עומד להתפרק. קרן אייפקס שהיא בעלת השליטה בתנובה ובבית ההשקעות פסגות תצטרך כנראה להיפרד מאחד מהם. והיא לא היחידה. למשל, בדרך לעבודה מילאתם דלק בתחנת פז, בעל השליטה בחברה – בינו צדיק – ייצטרך לבחור בינה לבין הבנק שהוא שולט בו, הבינלאומי. והרשימה עוד ארוכה.
חוק הריכוזיות שהתקבל השבוע בכנסת קובע שבעלי אחזקות פיננסיות, כלומר מי ששולט בגופים שהם נותני האשראי המרכזיים במשק, לא יוכל להמשיך לשלוט בו זמנית גם בתאגידים ריאליים. בטווח הארוך, תיווצר תחרות בין נותני האשראי ברמה שלא מוּכּרת לנו כיום, תהיה הזדמנות ליותר עסקים קטנים לפרוח, אולי עוד חברות דלק, או מחלבות בוטיק. אולי בעוד שנה תקנו חלב ממחלבה קטנה ולא מוכרת.
מזגתם את החלב לקפה? בעיתון הבוקר שוב תמונה של נוחי דנקנר. פירמידת החברות שעליה השתלט באמצעות מעט כסף שהביא מהבית שלחה זרועות לענפים רבים במשק: הסופרמרקט השכונתי, הסלולר, האינטרנט, ניהול החסכונות, הביטוח. דנקנר לקח סיכונים עסקיים גדולים שלא הייתם לוקחים בעצמכם בחסכונות שלכם, אבל הוא לקח את הסיכונים האלה על חשבונכם. למה? כי זה היה אפשרי. חוק הריכוזיות יגביל את האפשרות של בעלי הון בעתיד לגלגל על כתפי החוסכים מהציבור סיכונים עסקיים ולבנות באמצעות כסף ציבורי אימפריות תאגידיות הפורסות זרועות על כל המשק, ומעניקות לבעליהן עוצמה פוליטית שנובעת משליטה בכספים של אחרים.
עוד מעט יבואו המפחידים. אלה שאוהבים לומר: "אמרנו לכם". חוק הריכוזיות מחייב פירמידות תאגידיות כמו אי-די-בי "לקפל" את החברות שהן שכבות בפירמידה תוך שנים ספורות, לא יותר משש שנים. זה הרבה זמן אבל רואי השחורות יגידו: "השוק יוצף בחברות למכירה, ההיצע יעלה על הביקוש, החברות יימכרו בזול, הציבור שמושקע במניות הללו דרך החסכונות הפנסיוניים שלו הוא זה שיפסיד". לא בהכרח. בעלי השליטה יצטרכו לבחור אם לרכוש בעצמם את החברות שהם שולטים בהן בכך שיביאו כסף מהבית ("קיפול הפירמידות"), או למכור את השליטה לבעל הון אחר ואולי פשוט למכור לציבור את המניות. הבורסה גואה. זמן טוב למכור. ראו למשל איך קבוצת ברונפמן מוכרת בימים אלה לציבור את גרעין השליטה בבנק דיסקונט. ברוב הפירמידות יש חברות תפעוליות טובות שיימצאו להם קונים.
שמות לא מוכרים – ישראליים וזרים – ישתלטו פתאום על חברות בישראל ויזכו במכרזים ממשלתיים גדולים. יפחידו אתכם ויגידו לכם: "מי האנשים האלה? הם ציונים? האם הגיוני שמתקן התפלה או נמל או תחנת כוח חשמלית או כביש אגרה יוקמו על ידי חברה שלא שמענו עליה? משקיע חדש ששמו אינו מוכר בציבור?" אולי אחד מהם גם ייכשל ואז תהיה למלעיזים סיבה לומר "אמרנו לכם".
מי שמע על אדוארדו אלשטיין עד לפני שנה? מעטים. מי יודע מי זה מוטי בן משה? עוד פחות. למרות זאת, הנושים של קונצרן אי-די-בי העניקו תמיכה של 75 אחוזים מקולותיהם השבוע לדמויות הלא-מוכרות הללו. גם על דנקנר לא שמעתם עד שהופיע לפני עשור שנים ובסדרה של השתלטויות ממונפות נהפך לטייקון הבולט במדינה. שם לא מוכר הוא לא בהכרח סיבה לדאגה. חברה זרה אינה אסון. גוף קטן שמצליח לעמוד בתנאי מכרז ממשלתי ולזכות במשאב ציבורי הוא דווקא סימן חיובי.
תחרות עסקית גוררת לפעמים התייעלות ופיטורים, קריסה של עסקים וכשלונות של יוזמות. אף אחד לא הבטיח שהחיים הם פארק שעשועים. עם זאת הנסיונות לעקוף, להחליש ולשנות את חוק הריכוזיות התחילו עוד לפני שנחקק ולא ייגמרו היום. למרות ההפחדות, צמיחה כלכלית מושגת בעיקר בזכות יוזמות, חדשנות, שאיפות ותקוות. התקוות הללו חנוקות כאשר מקורות האשראי חסומים, המתחרים הקיימים במשק מתנהגים ככוח ריכוזי אינטרסנטי אחד והמשחק הפוליטי מכור.
הבוקר שאחרי אישור חוק הריכוזיות הוא בוקר אופטימי.
ד"ר עידו באום הוא הפרשן המשפטי של העיתון "דה מרקר" וראש תוכנית התואר השני בבית ספר למשפטים של המסלול האקדמי – המכללה למינהל