כמה שהוא עיצבן את הישראלים השבוע אבו מאזן, כשקיבל את פני האסירים המשוחררים ברמאללה. לא רק שהוא ערך חגיגה לכבודם, אלא הוא גם העז להכריז כי "לא ייחתם שלום עד שכל האסירים ישוחררו" מבתי הכלא הישראלים. "כל האסירים". כולל רוצחי משפחת פוגל, כולל מתכנני פיגועי התאבדות באוטובוסים. כולם.
"למה הוא היה צריך להגיד את זה, למה כולם?", שאל אותי חבר למחרת. "האמת, הוא אכזב אותי", אמרה לי למחרת חברה. לתקשורת יש חלק נכבד ביצירת התגובות האלה. "ישראל היום", שדווקא תמך בשחרור האסירים כחלק מחבילת התמיכה שלו בנתניהו, הגדיר את המשתחררים כ"בני עוולה" בכותרתו הראשית. הביטוי "רוצחי ילדים" נהפך למטבע לשון מקובל, לתיאור גנרי של כל האסירים הפלסטינים למיניהם, אף שאין דם ילדים על ידיהם של המשוחררים הפעם.
אבל לא מדובר רק בהשפעת התקשורת. שחרור אנשים שהורשעו ברצח נראה לנו מנוגד לצדק הטבעי. מי שרצח – צריך לשבת בכלא. ומי שמתחבר עם רוצחים, מי שמתחבק אתם, מי שמשבח אותם – ראוי לכל גנאי. הוא לא יכול להיות חבר שלנו. זה פשוט כמו עשרת הדיברות.
ניסיתי להסביר. הפלסטינים רואים בכל האסירים לוחמים, חיילים בצבא שנלחם לשחרור פלסטין. וכפי שברור לנו שבסוף המלחמה משחררים את השבויים "שלנו" שנופלים בידי האויב, ככה ברור להם שגם הלוחמים שלהם, "השבויים" שלהם, ישתחררו. "או-קיי", הסכים אתי בדוחק החבר, שאינו מעלה על דעתו שלא לעשות מילואים למרות שהכיבוש לא חביב עליו והמתנחלים עוד פחות, "אני יכול להבין פלסטיני שיורה על חיילים, יכול אפילו להעריך את האומץ של נער שרץ מול נגמ"ש וזורק עליו בקבוק תבערה. אבל מה הקשר בין מלחמה נגד הכיבוש ובין רצח ילדי משפחת פוגל?"
אין קשר, אמרתי. זה מעשה מתועב, נפשע, פחדני. אבל גם אנחנו, אמרתי לו, לא ממש מבדילים בין חיילי צה"ל שעושים את מלאכתם ללא שנאה או תאוות רצח, אבל יורים והורגים את אותו פלסטיני עם רובה או את אותו נער עם בקבוק תבערה כי זה מה שנדרש מהם, ובין אותם חיילים ש"מגזימים" ויורים פגז של טנק על בית פלסטיני בשעה שהיו יכולים, אולי, להמשיך הלאה, מוגנים מאחור השריון העבה, ובין אותם חיילים – מעטים מאוד, ספורים, אבל ישנם תמיד – שהורגים באחרים מתוך שנאה או מסיבה אחרת. זה קרה וזה יקרה. בעינינו כולם חיילים, כולם "הילדים" שלנו, כולם צריכים לחזור הביתה אחרי הקרב. ככה גם הפלסטינים. הם ואנחנו רוצים שכולם יחזרו הביתה: הטובים, הבינוניים והרעים.
אני מניח שלא הצלחתי לשכנע, אבל השתררה שתיקה מהסוג של "בוא לא נתווכח על הדברים האלה, אחרת זה ייגמר רע". עד לפעם הבאה.
התהום הזו בתפישת שאלת האסירים – המצב הקיצוני הזה שבו מה ששחור משחור בעיני הישראלים הוא צח כשלג בעיני הפלסטינים ולהיפך – החזיר אותי לספר שאני קורא בימים אלה: "תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי" של הלל כהן (הוצאת עברית וכתר). באופן מייאש כמעט, על יסוד מסמכים מהתקופה וספרי זיכרונות של יהודים וערבים (היכולת שלו לצטט מתוך ספרי זיכרונות של כותבים פלסטינים אלמוניים מעוררת אצלי קנאה), מתאר הלל כהן כיצד כל צד לסכסוך ראה אך ורק את המכאובים שלו, את ההרוגים שלו, את הנטבחים שלו, את הסיפור שלו. המצב הנפשי הזה לא יוצא דופן בסכסוכים לאומיים, אבל אנחנו חייבים לדעת שהוא קיים. מתרפ"ט ועד תשע"ד (שזה עכשיו, למי שלא בקיא בלוח העברי).
בלי להפחית במאום מזוועות מעשי הטבח שעשו ערבים בשכניהם היהודים בחברון, במוצא, בצפת ובמקומות אחרים – מזעזעים מעל לכל משום שבדרך כלל הנרצחים הכירו את רוצחיהם, דיברו בשפתם, חיו בתרבותם – מתאר כהן גם את מעשי הרצח של יהודים בערבים, משפחה ביפו, מוכר ירקות בירושלים. סיפורים שמוּכרים לקוראים הפלסטינים ואינם מוכרים כלל וכלל לקוראים היהודים. לא מתוך מטרה להצדיק את ההתנפלות האכזרית של תושבי חברון או צפת על שכניהם היהודים מזה מאות בשנים, אלא כדי שנוכל להבין את ההקשר. כיצד כל צעדה ציונית אל הכותל המערבי "אישרה" לערבים את כוונת היהודים להשתלט על ירושלים ועל המקומות הקדושים, כיצד כל נרצח ערבי "אישר" את הידיעה שלהם שהיהודים רוצים לנשל אותם מפלסטין, וכמובן כיצד מעשי הטבח בחברון ובצפת "אישרו" ליהודים שהערבים הם פראי אדם ומלחמת עולם נטושה בינינו וביניהם על הארץ הזו. "לנצח נאכל חרב", נולד שם בתרפ"ט.
אבל "תרפ"ט" הוא לא רק ספר מייאש. הוא מציג לנו את שני הסיפורים המקבילים ומסביר לנו כיצד הם נולדו. נכון, צריך מידה מסוימת של גדלות נפש כדי להבין את הסיפור של הצד השני. זה תקף בנוגע לתרפ"ט, זה תקף בנוגע לאסירים הפלסטינים. וצריך גם מידה מסוימת של ריאליות, של הכרת מציאות, שנדמה לי שהיא מצויה אצלנו יותר ממה שחושבים. עובדה היא שלמרות הכל, המחאה נגד שחרור האסירים נשארה מצומצמת הפעם, כמו בפעמים קודמות ומן הסתם כמו בפעמים הבאות, והיא נובעת מכך שרוב הישראלים מבינים באיזשהו אופן תת-מודע, לא מודים בכך אבל מבינים, שבסופו של דבר, במסגרת הסכם כולל, כל האסירים הפלסטינים ישתחררו, בדיוק כפי שאמר אבו מאזן. גם הישראלים כנראה מבינים בתוך תוכם שזהו מאבק לאומי, וכשהמאבק נגמר, החיילים חוזרים הביתה. הטובים, הבינוניים והרעים.
מירון רפופורט הוא עיתונאי
