בשנה האחרונה נוסף טון חדש לרשימה: הכיפי. הוא נוסד בערוץ הספורט על ידי שדירת שדרי הכדורסל הצעירים, דור שעבורו ניב רסקין משמש מודל לחיקוי. הערוץ, למי שלא מצוי בעניינים, משדר את משחקי ליגת הכדורסל הישראלית מזה 20 שנים. נהוג לטעון שהליגה היתה מתקשה להישאר בתודעה בלעדיו, מאחר שתחרותיות אמיתית אין בה וגם לא רמה גבוהה. ההערכות מדברות על 2.5 מיליון שקלים ששילם ערוץ הספורט השנה עבור זכויות השידור של הליגה. בשנים האחרונות היו מי שניסו להציג את בחירת הערוץ לרכוש את זכויות השידור כסוג של פילנתרופיה ציונית שמסבה הפסדים לבעלי הבית. לי זה נשמע מופרך. אין סיכוי שהערוץ מפסיד בכל שנה מיליונים בשם ערכים שאינם לקוחים מהשדה הכלכלי. השידורים מייצרים לו ולאתר הבית שלו הכנסות ממפרסמים, שלא לדבר על העובדה שבשביל גישה לערוץ צריכים צופי הטלוויזיה לשלם על חבילת ערוצי כבלים או לוויין. הרוח הציונית נותנת אותותיה, אם כבר, לא במוטיבציה לשידור המשחקים אלא באופן התיווך שלהם.
המשחקים נערכים ביום ראשון בערב כשבאולפן יושבת המנחה, מאיה רונן, ומנתבת את השידור בין האולמות השונים. רונן היא הקול המוביל של טון השידור הכיפי. יש לה הבנה בכדורסל אבל ההגשה שלה היא שיווקית בעיקרה. היא לא מפסיקה להרעיף סופרלטיבים על הליגה ועל הדרמות שהיא מייצרת ובכלל- על הכיף שבקיומו של כדורסל ישראלי. לא נרשמות אצלה נפילות מתח מבחינת העליצות שהיא מקרינה, והיא מזכירה לי את הפרסומות של רשות שמורות הטבע והגנים שקוראות לציבור לטייל ב"נחלינו המוריקים" בטון מגויס שמתעלם מכך שחצי מהמסלולים יבשים ומטונפים.
רונן לא לבד. גם דניאל זילברשטיין, שדרן אינטיליגנטי ורהוט, מתעקש להתחפש למעודדת במקום להפנות זרקור למרכיבים המעניינים במשחק- בין אם הם מוצלחים או כושלים. במחזור האחרון הוא הכתיר את רביב לימונד כ"אייס מן" אחרי שקלע זריקת עונשין בדקות ההכרעה. בכך הוא יישר קו עם רסקין, שזועק "ווינר שוט!" אחרי כל שלשה שנכנסת במאני טיים. אינפלצית המחמאות הזאת תואמת אמנם את רוח התקופה ("מהמם!", "מדהים!" וכו') אבל מייצרת אפקט של "זאב זאב" שעושה עוול עם המקרים שבהם שחקן אכן מבצע מהלך ספקטקולרי. "אייס מן", לצורך הענין, זה כינוי שהודבק לדורון שפר ב-1993 אחרי שקלע 13 זריקות עונשין רצופות במשחק שהדיח את מכבי תל אביב מכס האליפות אחרי 23 שנה ברציפות. לכנות את רביב לימונד "אייס מן" על שום צליפה אחת מהעונשין זה כמו לומר שחידוש השיחות עם הפלסטינים הוא תחילתו של "מזרח תיכון חדש".
לצד הטון הכיפי והמחמאות ניצבים שוטרים רעים בדמות קופמן ואלי סהר, בני הדור המבוגר שצמח מהפרינט ועבר לטלויזיה. שניהם יושבים עם רונן באולפן המרכזי ומנהלים קמפיין (בעיקר קופמן) שמטרתו לראות כמה שיותר ישראלים על המגרש. הקמפיין אינו מתקיים בוואקום, שכן אחד מחוקי הליגה הוא ההכרח לשחק עם שני ישראלים על המגרש בכל רגע נתון במטרה לקדם את הכדורסלנים המקומיים ולמנוע מצב שהליגה תורכב מאמריקאים צעירים בלבד. הם לא עושים הפרדה בין מטרות מנהלת הליגה ואיגוד הכדורסל- לקדם את הכדורסלן הישראלי; לבין מטרות חובבי הענף ופרשני המשחק- לראות כדורסל איכותי ואתלטי. קופמן אף קובע ש"הקהל מזדהה רק עם ישראלים", אמירה לא מדויקת בעיני. ילדים מזדהים עם מושאי חיקוי, למשל שחקנים מגניבים עם קעקועים שקופצים גבוה ודופקים דאנקים.
התוצאה של שני הקולות האלה- הכיפי והקמפיינרי- היא חווית צפייה שאינה יצרית מספיק, מהונדסת ואינטרסנטית מדי. גם אם האינטרסים כנים (שיהיה שמח) ולגיטימיים (שישחקן הרבה ישראלים), מקומם לא בשידור כדורסל. אין לי מושג אם הקולות האלה הם הנחיה של קודקודי הערוץ או הגדלת ראש של השדרנים עצמם, אבל הדרך לאהוב ספורט אינה צריכה לכלול קידום ופרסום שלו. חובב הליגה המקומית לא אמור לעסוק בהסברה שלה. לאהוב באמת כדורסל ישראלי זה להתפלש בחסרונותיו הרבים, להסתלבט עליהם, לנצור את מעט רגעיו הגדולים, לקחת הכל לריאות ולמות על כל רגע מזה.
