תודה בלב שלי

א' נולד בחבל בסודאן.

הוא בן 34.

א' עזב את סודאן בגיל 21, לפני כ-13 שנים.

את א' אני מכירה מגינת לוינסקי, הוא חי בגינה הרבה זמן, הוא אחד האנשים האבודים והמקסימים שרוצים טוב ועושים טוב, אבל איבדו את הדרך ואת הניירות שלהם בדרך הקשה שעברו.

הסיפור שלו לא הוא סיפור ברור של פליטות: א' הוא בן אדם שמנסה לחיות. הוא גדל באזור בסודאן שנקרא מסנע, אזור שבו מגדלים סוכר. הוא עזב את סודאן כי לא הצליח לחיות שם, העוני והחוסר היו כבדים מנשוא.

א' נכנס למצרים ב-2001 ובארגון הפליטים של האו"ם הגיש בקשה למקלט. הוא חיכה הרבה זמן לתשובה.  היה לו מאוד קשה במצרים, הוא לא רוצה לפרט מה בדיוק ארע לו שם. ב-2005 הוא עבר לישראל. כשהוא נכנס לישראל לפני עשר שנים הוא ישב בכלא במשך שנתיים ואז שוחרר וחי בקיבוץ אילות.

הוא עבד בפארק תמנע ובמפעל תמנע עד 2011, ואז בא לתל אביב לגינת לוינסקי: "ראיתי מה קורה ורציתי לעזור לאנשים בגינה, נתתי את הלב שלי לאנשים ועזרתי כמה שאני יכול".

א' תמיד מחייך, תמיד מסביר פנים ובכל פעם שאנחנו נפגשים הוא שואל אותי "איפה את?" ואני עונה "אני כאן", ואנחנו צוחקים. עכשיו הוא בחולות אחרי שההגירה באה לגינה ותפסה אותו ללא ניירות. הוא נתפס ביוני 2014, ישב בכלא רמלה ובכלא סהרונים ומשם העבירו אותו לחולות.

א': "בלב שלי תודה לכל האנשים, יותר מזה אין לי מה להגיד".

א' כלוא בחולות חודש וחצי.

א' אומר שהוא מתגעגע למשפחה שלו ולא יודע מה יקרה לו אם יחזור לסודאן, אבל הוא שומע מה קורה לאנשים שחזרו ולכן הוא לא חוזר.

מה שא' שמע שקורה למבקשי המקלט שמגורשים מישראל לסודאן הוא שהם נתפסים מיד בשדה התעופה ונעצרים,  גם אם לפרק זמן קצר של כמה ימים. הם גם מחויבים להתייצב במשטרה בכל שבוע. ואלה המקרים ה"קלים", כשהמשטר לא מחפש אותך – כשאתה לא מהרי הנובה, דרפור או הנילוס הכחול: האזורים שעוברים טיהור אתני על ידי המשטר בסודאן, וכשאתה לא נחשב מתנגד משטר. שכן לכל הסודאנים אסור על פי החוק הסודאני להגיע לישראל ולהיות בה.

החלום של א' : "אני צריך שיהיה טוב".