פ' נולד בדרפור שבסודאן.
הוא בן 38.
פ' ברח מסודאן בגיל 32 לפני כשש שנים.
לפי עדותו, ב-29 בדצמבר 2003 נכנסו הצבא של עומאר אל בשיר עם המילציות הרצחניות של הג'אנג'אוויד לכפר שלו באזור הקרוי נורי. כל תושבי הכפר הם בני משפחתו. החיילים נכנסו, רצחו 80 מבין התושבים, בהם ילדים ונשים, ושרפו את הכפר. פ' מספר שבאותם רגעים כל אחד בורח לאן שהוא יכול, לבד, מנסה להציל את עצמו. מי שהצליחו לברוח מהטבח בכפר הגיעו לכביש הראשי אך שם חיכו להם המליציות. לדבריו "הם תפסו את כולם הרגו אותם אחד-אחד ואז עשו ערימה של כל האנשים ושרפו אותם". את כל זה, טוען פ', הוא ראה.
מעטים מבני הכפר והמשפחה שלו הצליחו להינצל. פ' ברח לעיר הנקראת ג'ננה, הוא היה בן 27 כשהגיע לשם, אל מחנה פליטים מאולתר. במשך שנה התקיימו תושביו בקושי רב, עד שארגוני סיוע בינלאומיים הגיעו לשם. פ' הצטרף לארגון הצרפתי "טריי אנגל" ונהפך לפעיל מרכזי במחנה הפליטים. שם הכיר את אשתו, הם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים. מדי פעם, הוא אומר, היו מגיעים למחנה חיילי אל בשיר בעיקר כדי לתפוס פעילים. "כל מי שהיה עוזר במחנה הם היו טענו שהוא מהפכן ונגד השלטון, הם היו תופסים אותו והורגים אותו במקום".
לאחר שזוהה כמה פעמים על ידי המליציות, פ' מספר כי היה לו ברור שהוא חייב לברוח ממחנה הפליטים כדי לא לסכן את משפחתו ולהציל את חייו. ב-2006 הצטרף ללוחמים מהרי הנובה ללחום נגד המשטר של אל בשיר בדרום סודאן. כעבור שנה של לחימה חזר אל מחנה הפליטים בג'ננה לראות את אשתו וילדיו. יומיים לאחר שהגיע לשם כוחות הצבא של אל בשיר והמליציות כיתרו את המחנה והתחילו להרוג את תושביו. פ' הסתתר עם משפחתו בתוך הבית במשך ימים רבים "כי כל מי שיצא מהבית נורה על המקום". בסופו של דבר הגיעו כוחות צבא מהאיחוד האפריקאי ושחררו את מחנה הפליטים. הם אלו שעזרו לפ' לצאת ממחנה הפליטים ומג'ננה בחיים.
פ' ברח מסודאן ונכנס ללוב ב-2008. בלוב נשאר שלושה חודשים בלבד שכן גם שם רדפו את הפליטים והסגירו אותם לידי כוחות המשטר בסודאן. מלוב ברח פ' למצרים ומשם – לישראל.
פ' נכנס לישראל ב-27 בדצמבר 2008 ונכלא בכלא סהרונים למשך שלושה חודשים. כשהשתחרר ניגש למשרדי נציבות הפליטים של האו"ם בישראל, אך שם סרבו לקבל אותו, נאמר לו שרק רשות ההגירה של ישראל מטפלת בפליטים. לדבריו סיפר את קורות חייו לפקידי ההגירה והגיש בקשת מקלט לישראל, אך עד היום טרם קיבל תשובה לבקשתו. פ' חי בתל אביב ועבד במלון עד שנכלא בחולות.
פ' טוען כי מעולם לא עבר על החוק בישראל.
פ': "לפני שבאתי לכאן שמענו על ישראל דברים רעים מאוד, כשהגענו זה היה שונה, לישראל יש כוח וכשבאנו ביקשנו תמיכה, זכויות אדם וכבוד. אבל לצערי מעולם לא קיבלנו את זה מישראל. אנחנו אנשים פשוטים, לא פוליטיקאים, אבל מעולם לא קיבלנו כאן זכויות שמגיעות לפליטים. אם לישראל היה שכל היא היתה מלמדת אותנו מהי דמוקרטיה וכולם היו מרוויחים מכך, אבל לא היה לנו מזל לקבל זאת מישראל ומתייחסים אלינו כמו לחיות, לאף אחד לא איכפת מאתנו, לא למדנו עברית ולכן אין לנו סיכוי כאן בכלל. באנו לישראל כאנשים עם אחריות ועם משפחות ואין לנו אפשרות לחזור למשפחות שלנו, אנחנו לא ילדים. כאן לא הורגים אותנו פיזית אבל אתם הורגים אותנו ביחס שלכם אלינו, כל השנים שלי כאן לפחות הצלחתי לעזור לילדים שלי לחיות, עכשיו זו בעיה גדולה – הם מתים שם ואני מת כאן".
פ' כלוא בחולות תשעה חודשים.
בנוגע לאפשרות של "חזרה מרצון", אומר פ': "את כל החברים שלי כבר הרגו בסודאן, אם אחזור יהרגו אותי מיד".
החלום של פ': שתיפסק הרדיפה האתנית בסודאן. שהעולם יעזור להשיג זאת. הוא היה רוצה שכל העולם יחיה בחירות והכי היה רוצה לחזור הביתה לילדים שלו, הם כבר בני שבע, תשע ו-15.
