תוכנית המתאר החדשה של קיבוץ מעגן מיכאל מבטיחה להפוך אותו לאימפריית תיירות עם פארק צפרות, מלונות בוטיק וספא. כפי שחשפנו אתמול (ד׳), באמצעות מוסדות התכנון ובכסות של הליך מינהלי תקין, חברי הקיבוץ הופכים בריכות דגים שנבנו על שטח חקלאי לבית מלון, לדירות חדשות ולהתרחבות הקיבוץ. בגבול עם ג׳סר א-זרקא, היישוב הערבי הצמוד מדרום, בריכות הדגים יהפכו לגן לאומי בכדי למנוע מג׳סר להתרחב. 

שתיקת ארגוני הסביבה בנוגע לתוכנית המתאר החדשה של מעגן מיכאל מטילה צל כבד על שאר המאבקים הסביבתיים שהם מנהלים. במרחב הישראלי בו הם פועלים, עמידת הארגונים למניעת ההשלכות של הפגיעה בסביבה זה אולי הדבר היחיד שאמור להיות בלתי תלוי בנרטיב או בפוזיציה. הממשלה הנוכחית הבהירה לנו שגם המשרד להגנת הסביבה יכול להיות פוליטי, בניגוד לכל היגיון. הראשונים להיפגע מכך היו ארגוני הסביבה עצמם, שהשרה מקפידה לייבש מתקציבים. 

אם השתיקה נובעת מחשש שייפגעו אף יותר במידה ויתמכו בג׳סר או יתנגדו להטבות המפליגות לקיבוץ, אז על הארגונים לומר לאזרחי ישראל – חזית ההגנה על הסביבה הופקרה, המאבק נחל כישלון מוחץ, סילמן ניצחה.

העדר נקיטת עמדה מקצועית כששטחים פתוחים מופרים, חובת ציפוף הבינוי מושתת רק על מי שאין לו את הכלים המשפטיים להיאבק בה, ומוותרים על עתודות קרקע או מסדרונות אקולוגיים כשמדובר במקורבים, מקושרים או מי שעושה שרירים – זו פגיעה בעצם ההיתכנות של הגנה על הסביבה.

השימוש בשיח השימור ובכלים המשפטיים שהארגונים נאבקו על חקיקתם, לטובת השגת מטרות פוליטיות או קביעת מדיניות בלתי שוויונית על רקע גזעני – הוא שימוש מסוכן לא רק חברתית, גם סביבתית. מעל הכל הוא יוצר חוסר אמון במערכת התכנון על ערכאותיה השונות. 

תוכנית פגומה מוסרית 

שיתוף הפעולה של מוסדות התכנון עם קיבוץ מעגן מיכאל, גם בערכאות הארציות כמו הוולחו״ף (הוועדה לשמירה הסביבה החופית), ולנת״ע (הועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים) והלשחק״פ (הוועדה לשמירה על שטחים חקלאיים ופתוחים), חרף העובדה שחברי הוועדות יודעים בבירור שאנשיו הקיבוץ עושים כל שביכולתם כדי שלא לעמוד בהוראות הציפוף של תמ״א 35/5 – הוא פתח מסוכן לבאות.

בניסיון להפציר באנשי הקיבוץ לצופף את הבינוי בשטחים הקיימים שלו, בוועדה המחוזית חיפה הבהירו למתכננים ולנציגים של מעגן מיכאל – יתר המרחב הכפרי בישראל מתבונן על תוכנית המתאר הזאת וכך יעשה. אם הוועדה המחוזית לא תקבל את ההתנגדויות שהוגשו ותכניס בתכנית המתאר של מעגן מיכאל שינויים, היא תבהיר לשאר השחקנים שהדלת פתוחה למניפולציות ולמשחקים מבוססי מוצא, בכל הנוגע לציפוף במרחב הכפרי.

שיתוף הפעולה הופך את התוכנית כולה לפגומה – תכנונית, מינהלית ומוסרית. ולא רק כי מדובר באזרחים ערבים, החשופים להפליה מתמשכת של עשרות שנים. מתמלילי הדיונים עולה בבירור כי הבעיה של מעגן מיכאל היא לא רק עם ג׳סר. בנוגע לזכויות העודפות של הקיבוץ ביחס לג׳סר הצפופה, נרשם קונצנזוס בוועדות התכנון. אלא שהקיבוצניקים ה״שיתופיים״ תופשים את עצמם בתור שמורת הטבע שיש לשמר, ועם שמורות טבע לא עוסקים במתמטיקה. הרי מעגן מיכאל ״זה לא אור עקיבא. אנחנו לא עוסקים במתמטיקה״, כפי שאמר נציג הקיבוץ בוועדה לשמירה על השטחים הפתוחים.

באור עקיבא אפשר ואף צריך להיכנס לפרטי פרטים, לקו הבניין, לגבות היטלים להגדיר שימושים ואם יש חריגה אז להפעיל סנקציות משפטיות בכל הכוח. אבל עבור מעגן מיכאל, קרקעות המדינה יכולות לשמש לחקלאות כשצריך, או לבניית 300 יחידות דיור חדשות ובתי מלון מניבים. כשאתה משוכנע שאתה פרח מוגן, שמורת טבע שיש לשמר, כל מה שיגרום לך לשגשג הוא אופציה.

הקיבוצניקים ה״שיתופיים״ תופשים את עצמם בתור שמורת הטבע שיש לשמר, ועם שמורות טבע לא עוסקים במתמטיקה

תוכנית "מעגן מיכאל 2040" היא מקרה בוחן מייצג של משטר הקרקע הישראלי. קהילה חזקה ומקושרת ממנפת כלים סטטוטוריים כדי לשמר את רמת החיים שלה, ומפעילה את מוסדות התכנון על מנת להפוך שטחים בייעוד חקלאי לנדל"ן תיירותי מניב תחת שימוש ציני בשיח הגנת הסביבה. מסביבה קהילה מוחלשת, שאנשיה מכירים היטב את ההיסטוריה של קיבוץ מעגן מיכאל והיחס שלהם לטבע ולסביבה, בימים שבהם הדגים היו רווחיים יותר מציפורים. אז הם ידעו להילחם בציפורים מלחמת חורמה, ולהוציא את כל התותחים הכבדים. אבל הימים השתנו ואיתם גם האינטרסים של מעגן מיכאל. היום שומרים על הציפורים ומזמינים תיירים לסוויטה יוקרתית עם סיור בפארק שהכניסה אליו היא רק עם מדריך מהקיבוץ, ורק בתשלום. 

קואליציות לא צפויות 

אנשי ג׳סר יודעים שהם לא רצויים במעגן מיכאל. התוכנית נעדרת הגשרים הבהירה זאת היטב. למקרה שישתמשו בתירוצים של הגנה על נחל תנינים, תצלומי האוויר מוכיחים: כשזה נוח וצריך להקים עמדת צלמים וקיר קינון לפארק הלאומי המשתפץ, אפשר להסית את הנחל, ואפשר גם אפשר לפגוע בטבע.

שיתוף הפעולה של מערכת התכנון עם הפיכת בריכות הדגים ל"גן לאומי" לטובת הקשחת הגבולות בין הקיבוץ לג'סר, במטרה לחסל כל אפשרות להתרחבות צפונה כל עוד הקרקע הייתה חקלאית, דורש את בכיריה לחשבון נפש מעמיק. אולם ההתנגדות של ג'סר א-זרקא מאתגרת את מוסדות התכנון להביט מעבר ל"קו הכחול" הסטרילי. הם כבר לא מבקשים להתרחב לשם, רק מבקשים גשר, הכרה וחיבור. 

תוכנית המתאר של מעגן מיכאל ממחישה כיצד תכנון יכול להפוך מכלי לחלוקה צודקת של משאבים למנגנון הפוליטי והכלכלי החזק ביותר ליצירת הפרדה ודיכוי.  זהו סיפור על פריבילגיה, על כוח ועל העיוורון להן, במרחב שממשיך להתעצב על פי מוסכמות גזעניות בין קואליציות לא צפויות, כמו זו של קיסריה ומעגן מיכאל, שמתחברות בטבעיות כשמדובר ב״גאולת אדמות״. כאשר מתבוננים עליו מג׳סר, המרחק בין הקיבוץ השיתופי וקיסריה היוקרתית, לבין ההתנחלות יצהר נראה קצר מתמיד. 

הבוננזה של הקיבוצים

קואליציות לא צפויות יכולות להיווצר גם מנגד, בין ג׳סר לאור עקיבא הסמוכה. קיסריה ומעגן מיכאל בונים על האינטרס המשותף של דחיקתה של ג'סר, שמשותף לכאורה גם לאור עקיבא. אולם לאור ההתבטאויות של בני הקיבוץ ביחס לאור עקיבא, האם האינטרס המשותף איננו גם חלוקה צודקת יותר של משאבים ציבוריים? 

בתחילת שנות ה-90, בעקבות גל העלייה הגדול מברית המועצות ומצוקת הדיור החריפה, יזם שר התשתיות דאז, אריאל שרון, מהלך דרמטי במינהל מקרקעי ישראל. תחת הכותרת של "פתרון מצוקת הדיור" העביר המינהל את החלטות 717, 727 ו-737, שזכו לכינוי "הבוננזה של הקיבוצים".

המדינה הציעה לקיבוצים ולמושבים פיצוי דמיוני תמורת שינוי ייעוד של הקרקעות החקלאיות שלהם לבנייה. יישובים חקלאיים שקיבלו את הקרקע מהמדינה בחכירה סמלית רק כדי לגדל עליה עגבניות או כותנה קיבלו לפתע את הזכות לבנות עליהם וילות והרחבות קהילתיות, ולגרוף לכיסם עשרות אחוזים מערך הקרקע החדש – מיליארדי שקלים שהיו אמורים להיות שייכים לקופה הציבורית.

צדק חלוקתי נגזל

מנגד עמדו עיירות הפיתוח, אזרחים ששוכנו בפריפריה על שטחים מצומצמים וללא עתודות קרקע, וראו כיצד המועצות האזוריות העשירות שסביבן מתעשרות עוד יותר ממשאב שאמור להיות שייך גם להן. בשנת 2001 עתרה לבג״ץ עמותת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" נגד ההחלטות הללו בטענה שקרקע היא משאב ציבורי מוגבל ומשכך שייכת לציבור. אמנם היא הוחכרה לקיבוץ למטרה ספציפית (חקלאות), אבל ברגע שהמטרה הזו מסתיימת (כי הקיבוץ רוצה לבנות נדל"ן), הקרקע צריכה לחזור למדינה כדי שזו תחלק אותה מחדש בצורה שוויונית וצודקת – לכולם. לא ייתכן שסקטור אחד יקבל גם את הקרקע וגם את הרווחים משינוי הייעוד שלה.

בפסק דין היסטורי קיבל בג"ץ את העתירה בשנת 2002. בית המשפט טבע את המושג "צדק חלוקתי" כעיקרון על במשפט הישראלי. הוא קבע שהחלטות המינהל בטלות, ושבעת שינוי ייעוד של קרקע חקלאית, הפיצוי לחקלאי יהיה סמלי והקרקע תחזור למדינה, אבל הקיבוצים והמושבים מעולם לא השלימו עם הגזירה. במשך שני עשורים הם חיפשו דרכים לשמר את השליטה בקרקעות ואת הפוטנציאל הכלכלי שלהן, בלי "להחזיר אותן למדינה" כפי שדורש הבג"ץ.

אנשי קיבוץ מעגן מיכאל הבינו את הלקח. הם יודעים שאם הם יבקשו להפוך את בריכות הדגים לשכונת מגורים ענקית למכירה (בקשה שידועה בכינויה המכובס: "הרחבה"), הם ייתקלו בשתי בעיות: האחת, זעם ציבורי והתנגדות תכנונית (כפי שקרה עם ניר דוד והאסי). השניה והחשובה יותר – לפי עקרונות בג"ץ הקשת, הם יצטרכו להשיב את הקרקע למדינה או לשלם דמי היוון מלאים שיהפכו את העסק לפחות משתלם. לכן, הם המציאו את המודל החדש.

הקיבוץ לא מבקש לבנות וילות על בריכות הדגים שיובשו. הוא מבקש לבנות עליהן מלונות, גלמפינג, מרכזי כנסים ומתחמי ספא. כך הקרקע נשארת בחזקת הקיבוץ תחת הגדרה של ייעוד תיירות חקלאית והקיבוץ מקבל נכס שמזרים כסף לקופה. אותו "עושק של משאב ציבורי" שבג"ץ יצא נגדו, רק בתחפושת אחרת. כדי להבטיח שהקרקע לא תעבור חלילה לשכנים שזקוקים לה (ג'סר א-זרקא), משתמשים בהכרזה על גן לאומי.

ג'סר א-זרקא, עיירת פיתוח

גופי התכנון היו אמורים לשאול את עצמם למי נכון יותר להקצות את המשאב המתפנה? לקיבוץ שכבר מחזיק בשטחים עצומים, כדי שיבנה מלון בוטיק? או ליישוב השכן שסובל מצפיפות של מחנה פליטים?

התשובה של בג"ץ ב-2002 הייתה ברורה: הקרקע היא של כולם. התשובה של מוסדות התכנון ב-2025, היא לאפשר לקיבוץ לבצע שינוי ייעוד דה-פקטו ולנכס לעצמו את הקרקע.

המקרה של מעגן מיכאל מוכיח שהמאבק על הצדק החלוקתי שינה צורה. הפעם, הנפגעים הישירים הם לא תושבי עיירות הפיתוח היהודיות (אם כי גם אור עקיבא סובלת מההתנשאות הקיבוצית) אלא האוכלוסייה הערבית. 

האלטרנטיבה לקואליציה של חוף הכרמל תהיה קשת מזרחית  פלסטינית-יהודית משותפת שתדרוש מרחב משותף, פתוח ונגיש; שתוכל לעמוד בפני הקיבוץ החזק ולומר – אם הפסקתם לגדל דגים, הקרקע חוזרת למדינה.