3,257 חיילי סדיר השתחררו מצה"ל מסיבות נפשיות בחצי שנה הראשונה של המלחמה, מספר שעל הערכות רק הולך וגדל, ככל שהמלחמה נמשכת. מדובר בעלייה של 60% בהשוואה לשנת 2020. את המספרים הללו פרסמנו בחודש יולי לאחר מאבק ממושך מול צה״ל, שסירב באופן חשוד לחשוף את הנתונים. בצה"ל מעדיפים להצניע את התופעה, להשתיק אותה כאילו לא הייתה קיימת. סיפורי החיילים שנאלצו להשתחרר על נפשם מצה"ל אינם מתיישבים עם הנרטיב שצה״ל מתאמץ לשווק לציבור על דאגה כנה ללוחמיו. ההפך.
המקרה של הבן של מעיין (שם בדוי), לוחם באחת מיחידות החי"ר, הוא אחד מהם. סיפורו הוא דוגמה לסיפורים של אלפי לוחמים שנפגעו נפשית ומתמודדים עם מערכת שאינה ערוכה לטפל בהם. הסיפור שלו חושף קמצוץ מהמחיר הכבד שמשלמים החיילים המתמודדים עם המערכת הצה"לית המנותקת, ואת הדרך הארוכה והמתישה שעוברים אלה שזקוקים לעזרה.
"הבן שלי שאל אותי ממי את חושבת שיש לי סיוטים? זה לא מחמאס, אלא מהצבא," מספרת מעיין בשיחה עם "המקום הכי חם". בנה נלחם בעזה במסירות אין קץ מאז אוקטובר 2023, כמפקד צעיר ומוערך ביחידתו. "מחייל עם מוטיבציה בשמיים", היא מספרת, הפך בנה לשבר כלי.
זה קרה באמצע המלחמה. "פצמ"ר התפוצץ לו מול הפנים," היא משחזרת. "שני חיילים נהרגו במקום ועוד שלושה נפצעו קשה. הבן שלי היה המפקד בשטח. לא קרה לו כלום פיזית, אבל הוא קיבל את זה לא טוב. החיילים שנהרגו היו מגדוד אחר. החיילים שלו לא נפגעו. הפינוי היה קשה מאוד."
חודשיים עם נשק מתחת למיטה
הטיפול הראשוני שקיבל בנה של מעיין היה במסגרת שיחות עם קב"ן במלון באשקלון, אליו הועבר הצוות לאחר האירוע. "הם היו שם יומיים ודיברו איתם, גם המ"פ וגם קב"ן שעשה סבב עם כולם. אבל כשהגיע תורו של הבן שלי, שהיה אחרון כי הוא מ"כ, הקב"ן הסתכל על השעון ורצה ללכת הביתה״, היא נזכרת. מערכת היחסים שלו עם מערך בריאות הנפש של צה"ל התחילה ברגל שמאל.
"אף אחד לא דיבר איתו, אף אחד לא שאל אותו מה קורה איתו. השאירו אותם כמה ימים בבית ואז התחילו הלחצים שיחזור. הסמל התקשר אליו, כאילו הכל רגיל״
חוסר העניין שהפגין הקב״ן באשקלון, כפי שמתארת מעיין, הופגן כלפי מצוקתו של בנה גם מצד שאר גורמי המערכת, מפקדים ואנשי טיפול כאחד. "השאירו אותו כמה ימים בבית, אבל אף אחד לא דיבר איתו, אף אחד לא שאל אותו מה קורה איתו," מספרת מעיין. "אחרי כמה ימים התחילו הלחצים שיחזור. הסמל התקשר אליו, כאילו הכל רגיל.״
״הוא היה פעם אצל קב״נית בשדה תימן במשך שעה וכל מה שהיא אמרה לו זה שהוא צריך לחזור לצבא כי ׳הצבא זה השגרה שלו׳״
"ואז התחלנו להיאבק בזה, התקשרנו למ"פ שאמר ׳טוב, אז תלכו לקב"ן׳, הוא סידר שהוא ישאר כמה ימים בבית. עם קשרים אישיים הגעתי לטלפון של הקצינת נפגעים של החטיבה, היא עזרה וקבענו תור לקב״ן.״
״הוא הגיע לקב"נית בשדה תימן, מרחק שעה וחצי נסיעה בבית. הוא היה אצלה שעה וכל מה שהיא אמרה לו זה שהוא צריך לחזור לצבא כי הצבא זה השגרה שלו״, היא מוסיפה לתאר. הוא לא היה מסוגל לחשוב על לחזור, הוא היה במצב נוראי, בהיסטריה".
בהיעדר מענה מספק מהמערכת הצבאית, פנה בנה של מעיין לטיפול פרטי, בהתחלה פעמיים בשבוע ואז פעם בשבוע. "בהתחלה הוא לא ידע מה הוא רוצה. היה לו ברור שבאותו רגע הוא לא יכול לחזור", היא נזכרת. פסיכיאטר פרטי אבחן שהוא סובל מ-PTSD והמליץ על שחרור מהצבא. לדברי האם, "בהתחלה הוא לא רצה את זה והטיפול עזר לו להבין שהוא לא מסוגל לחזור. הוא לא יכול לחזור לקרבי והוא לא גם לא יכול להיות ג'ובניק".
למרות האבחנה המקצועית, הדרך לשחרור הייתה רצופת מכשולים. "כל פעם הפנו אותו לקב"ן אחר. כל פעם הוא היה צריך לספר את הסיפור שלו מהתחלה. הפעם זה היה מילואימניק שבקושי קרא את המכתב, לא ידע מה לעשות איתו. יצא שלוש פעמים מהחדר לבדוק מה לעשות."
במשך שלושה וחצי חודשים בנה של מעיין ישב בבית, בלי שלמישהו בכלל היה אכפת. היא היתה צריכה להזיז הרים וגבעות על מנת שיפגוש קב"ן. עוברת מאחד לאחר, והופכת בעל כורחה למתאמת קשר בין גופי הצבא כדי שבנה לא יפול בין הכסאות.
"הנשק נשאר אצלנו בבית בערך חודשיים וחצי, מתחת למיטה שלי. אף אחד לא שאל, אף אחד לא חשב לשאול איך החייל הזה, שמבקש כל הזמן קב"ן ואמא שלו נותנת להם מכתב עם אבחנה של פוסט טראומה, נשאר עם נשק בבית״
אף אחד מהמפקדים שלו לא התקשר לשאול אותו מה שלומו. הוא שמע מהם רק כשהוא התבקש לחזור לשירות או להחזיר את הנשק, סיפור בפני עצמו. "הנשק נשאר אצלנו בבית בערך חודשיים וחצי, מתחת למיטה שלי," חושפת מעיין. "אף אחד לא שאל, אף אחד לא חשב לשאול איך החייל הזה, שמבקש כל הזמן קב"ן ואמא שלו נותנת להם מכתב שמאבחן אותו עם פוסט טראומה, נשאר עם נשק בבית. זאת בכלל לא שאלה שעלתה להם", היא מתקוממת.
המחשבה שיפגוש את הגדוד שלו כעבור חודשיים כדי להחזיר את הנשק צמררה אותו. המחשבה שהוא יסע שעה וחצי לבד עם נשק כדי להחזיר אותו לצבא צמררה אותה. אחרי עוד התערבות של מעיין, הגיע רכב שאסף את הנשק.
3 חודשים, 4 קב״נים
זמן קצר לאחר מכן נקבעה לבנה של מעיין פגישה נוספת, הפעם עם קב"נית, הרביעית במספר, כדי להסדיר את המעבר שלו לר"ם 2. "הוא נסע למחנה רעים והיה בהיסטריה מוחלטת," מתארת מעיין. "הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא לא יכול לנשום. במקרה הוא הגיע לקב"נית של האוגדה שהייתה בכירה, והיא הבינה אותו מיד. היא אמרה שהיא מתביישת באיך שהוא טופל עד עכשיו."
הקב״נית ברעים, מסבירה מעיין, המליצה על שחרורו מצה"ל ועל טיפול טיפול בתעצומות – מרכז צה״לי לטיפול בחיילים הסובלים מתגובות קרב. ״היא אמרה לו שיתקשרו אליו תוך 24 שעות, אבל עברו שלושה שבועות ולא התקשרו". שוב קצר בתקשורת, שוב קשרים שצריך להפעיל. דרך לא דרך, השיגה מעיין שוב את הקצינת נפגעים ובנה נשלח לשבועיים במרפאת תעצומות, אליה הוא התבקש באופן תמוה להגיע עם מדים. ביום ה- 14 הוא נשלח סוף סוף לבסיס שדה תימן כדי לעשות טופס טיולים ולהשתחרר, ושוב נתקל בבירוקרטיה שכאילו נלקחה מסרט קומי.
כתבות נוספות בסדרה:
"שבע שעות הוא היה שם, עבר מאדם לאדם," מתארת מעיין את יום הטופס טיולים האחרון. "כל הציוד לחימה שלו לא היה אצלו והם לא יכלו לשחרר אותו בגלל זה. כל הגדוד שלו בעזה. הוא עובר אחד אחד, בין אפסנאים שלא מודעים למצב שלו ורק צעקו עליו שאין לו ציוד ואיך זה שאין לו ציוד."
"ראיתי שהוא במצב קשה והתקשרתי לשלישה בוכה. היא אמרה שהיא לא יכולה לעזור כי אין לה קצין שיכול לשפוט אותו." בסופו של דבר, אחרי התערבויות נוספות, הוא שוחרר. "אחרי שבע שעות הוא גזר את החוגר מול חייל בהתשת כוחות." גם אחרי ה-7 באוקטובר לנפגעי פוסט טראומה אין קיצורי דרך בבירוקרטיה.
כיום, חודשים לאחר האירוע, בנה של מעיין עדיין מתמודד עם השלכות הטראומה. התפרצויות זעם, חרדות ופלאשבקים הפכו לחלק משגרת חייו. "היו לו חרדות וחלומות על זה שהצבא רודף אותו," היא מספרת. "הוא לא סיפר לנו כל מה שעבר עליו. הוא פוחד שזה יהיה לנו קשה."
כתבה זו היא חלק מסדרת כתבות שעוסקת בהשלכות הלחימה הממושכת והמחיר הנפשי שהיא גובה מהלוחמים ומשפחותיהם. לפניות: [email protected]