תשכחו מכל מה שראיתם בטלוויזיה. תשכחו מהכאילו-נתונים המגוחכים והמנופחים על מספרי השוטרים הפצועים ומספרי המפגינים שנפגעו שאותם מסרו מד"א.
הכל בליל של שטויות והבלים.
מה שקרה ב-3 במאי 2015 בכיכר רבין בתל אביב לא דומה לשום דבר שראיתם עד היום. אני עיתונאי מאז שנת 2003. סיקרתי בירושלים את ההפגנות הגדולות נגד ההתנתקות. סיקרתי הפגנות סוערות של בדואים מהדרום, של דרוזים מהצפון, של השמאל, של המחאה החברתית, אבל מעולם, בכל 12 שנות עבודתי במקצוע הזה, לא ראיתי אלימות משטרתית כמו זו שראיתי בכיכר המרכזית של תל אביב.
עוד לפני שהייתי עיתונאי הלכתי לאינספור הפגנות. הפגנתי ב-1 במאי, הייתי בהפגנה שבה הכיכר החליפה את שמה מכיכר מלכי ישראל, הייתי בהפגנות של אוהדי הפועל תל אביב ובמשחקי כדורגל סוערים באצטדיונים "קשים" כמו טדי ושכונת התקווה כאוהד. אבל מעולם, בכל 37 שנותי, לא נפצעתי בהפגנה. את ההפגנה של יוצאי אתיופיה בכיכר רבין גמרתי עם פיצוץ בצבע סגול-כחול בגב התחתון בשל פגיעה של רסיסי רימון הלם, אחד מבין מאות רימוני ההלם שהושלכו ללא הבחנה או אזהרה לתוך המפגינים, שלרובם לא היה דבר וחצי דבר עם התנהגות אלימה.
אותי לא יספרו בסטטיסטיקה של הפצועים, ובצדק: זה בטח יעבור עד מחר, לכל היותר מחרתיים. אבל אם הייתי שוטר, דוברות המשטרה היתה מוציאה הודעה בקבוצת הוואטסאפ של כתבי המשטרה ומודיעה על פצוע קל. כך, דרך ניפוח הנתונים, קל מאוד למסגר את המפגינים כ"אלימים" או כ"מתפרעים", נראטיב שמאפשר למשטרה לצאת בסדר מול הציבור ה"כללי" (או בשפה פחות מכובסת: הלא-שחור) ולהפוך את מה שקרה בכיכר רבין לבעיה של "ההם", של אותם אנשים שלא באמת שייכים לתל אביב שבה הפגינו אלא לערים בפריפריה: לנצרת עילית, לגדרה, לקרית גת ולחצור הגלילית.
מאיפוק למלחמה: כך התפתחה ההפגנה [כולל תמונות וסרטונים]
ההפגנה של יוצאי אתיופיה היתה הפגנה ספונטנית של כאב. היא היתה הפגנה נגד הדרה, נגד אלימות, נגד זלזול, נגד חברה שזרקה אותם לשוליים והפכה אותם ללא יותר מסטטיסטיקה של לשכת הרווחה. לאנשים שמקימים בשבילם "מנהלת" או "משרד תיאום מאמצים", לא אזרחים שהמדינה מטפלת בהם ודואגת להם.
הם באו, והם זעקו, והם רצו יחס – והמדינה נתנה להם את היחס הקבוע: אתם שונים, ובגלל זה נתייחס אליכם באופן שונה. נתייחס אליכם כמו אל ניגרז, כמו לאנשים שלא באמת אכפת לנו מהם. נזרוק עליכם רימונים, ונפעיל עליכם זרנוקי מים, נפוצץ אתכם במכות, נדהר לתוככם עם פרשים ועם אלות שלופות ונפוצץ את אמ-אמא שלכם, כי זאת לא באמת המדינה שלכם. כי אתם בשוליים, ואתם תישארו בשוליים, ואם לא תישארו בשוליים נדחף אתכם לשם עד שתבינו שזה המקום שלכם.
אני חייב לומר ביושר שאם לא הייתי נשלח לסקר את ההפגנה הזאת, היא היתה עוברת לידי כאילו כלום. הייתי שומע את הנתונים מהכתבים בשידור החי, מצקצק בלשון ואומר "מסכנים, הם דווקא צודקים המפגינים האלה" ממש כמו 99.9% מאזרחי ישראל שלא היו בהפגנה הזאת.
אבל הייתי בה. וראיתי את הפיצוצים אחד אחרי השני בלב ההמון. וראיתי את ההתבהמות המוחלטת של משטרת ישראל ששולחת שוטרים חלקי לשון להתראיין, בזמן שפקודיהם מפליאים מכות באנשים שרק מבקשים להביע את כאבם.
הייתי, וראיתי, וחטפתי איתם אף שהעור שלי לבן מאין כמוהו – ואני מאשים. אני מאשים את מדינת ישראל שזרקה את מיטב בניה לכלבים, ושיסתה בהם שוטרים, ושפכה את דמם הלילה על המרצפות של כיכר רבין.
זה סיפור אחד מרבים שהבאנו. תמכו בעיתונות עצמאית – רכשו חולצה של "המקום הכי חם בגיהנום"
מי היה יוסף סלמסה שאת שמו צעקו היום אלפים?
