מתקן שהייה חולות הוקם בשנת 2013, כדי לאחסן את מחפשי המקלט מאריתריאה וסודן.
כל מבקשי המקלט אשר חיים בישראל מעבר לחמש שנים, נעצרים ומוחזקים במתקן חולות כחלק מניסיון מתמשך לשבור אותם, כדי שיימאס להם מישראל, כדי לגרום להם לנסוע לקניה ואוגנדה, מאחר שאלה המדינות שישראל חולקת איתם הסכם להסגרת השוהים הבלתי חוקיים.
האנשים שנמצאים בחולות, סובלים מדי יום, אבל אין להם לאן ללכת. אריתריאה, המדינה שממנה באו, מדינת המולדת שלהם סובלת מחולי נוראי – אלימות, שחיתות, אונס, רצח, וכפייה מחשבתית הם דרך חיים יומיומית שם. ובריחה זו מהמולדת, היא הדרך היחידה לשרוד.
בשנת 2014, קבוצה של חמישה מבקשי מקלט אשר גורשו ממתקן חולות לקניה, ניסו להגיע לאירופה. בדרכם נתפסו על ידי דאע"ש והוצאו להורג. גופותיהם נזרקו לים. בשנת 2016, קבוצה של 9 אנשים אשר גורשו מחולות, טבעו למוות בניסיון לחצות את הים התיכון במסע מליביה לאיטליה.
חיי היום-יום במתקן המבודד קשים. המתקן תוכנן ונבנה באמצע המדבר, כדי להקשות את הגישה אליו ולוודא את בידוד העצורים בו. בנוסף לכך, יש כמובן את כל שאר הקשיים שעולים מעצם המחיה במדבר, חום אימים ביום קור בלילה.
לרוב, השוהים במתקן חולות מעדיפים להכין לעצמם את האוכל שהם אוכלים, בין עם זה כדי לגוון במעט ממה שמוגש להם במקום, ובין אם כדי לשבוע. זמני הארוחות במתקן קבועים, כמו בכלא או בצבא. אם פספסת את זמן הארוחה (לשוהים במתקן מותר לצאת מהמתקן ולחזור אליו), אתה נשאר רעב.
כיום, אסור לשוהים להכניס אוכל לתוך המתקן, ולכן כשהם קונים מזון מהקצבה הדלה שהם מקבלים, הם מכינים לעצמם ארוחות מחוץ למקום, באמצעים הצנועים שהצליחו לגייס לעצמם ושעומדים לרשותם.
—
דוד ירגאו, בן 17 מאריתראה, חי בישראל ולומד צילום במכללת "ויצו" בחיפה