מות הזמיר

הכי נקראות

קולנוע זמיר, תל אביב, 2014

חוגלה, 2013

דוכיפת, 2013

אנפית בקר, 2013

יובל אצילי היה תלמיד שלי. יש גבול למה שאפשר לדעת על תלמידים. מוכרח להיות גבול. גם כשהיחסים בזמן עבר ומדובר בתלמיד לשעבר ובמורה לשעבר. הכרתי אותו כמו שמורה מכירה תלמיד אהוב. לימדתי אותו שנתיים בבצלאל. ראיתי אותו, וחשדתי שלא כולם רואים.

פגשתי אותו שוב לפני כמה חודשים. ישבנו בבית קפה. הוא לא אוהב בתי קפה. הוא סיפר לי על ציפורים מתות. זכרתי שהציפורים העסיקו אותו גם אז, בבצלאל. התברר לי שהפריזר שלו מלא בהן. אלה ציפורים שאנשים לא מכניסים לפריזר שלהם, ארוכות כנף, מפוארות, מופרכות. תנשמות, פלמינגו. האם בכלל אפשר להאמין לזה? יונים. גם אנשים שאוכלים כל דבר, לא מקפיאים ציפורים כאלה. הוא סיפר לי על הפריזר, על הצידנית שבה מטולטלת בכל פעם ציפור אחרת. הוא נושא אותן אל המועדון שבו הוא מצלם, בהמתנה לרגע הנכון, המכריע.

***

מיד הצטערתי שלא חשבתי על זה בעצמי. שלא גנבתי אותו מהחיים לתוך סיפור שלי. בחור צעיר עם עיניים בוערות (ככה זה, לפעמים הדימויים משתלהבים, אחר כך זה מתרכך). בכל אופן, בעל עיניים חומות, שמחזיק ציפורים מתות בפריזר ומוציא אותן מנרתיקן במועדון ששמו קולנוע זמיר, לא פחות מכך. כי גם הסמלי דחק עצמו פנימה, צילומים עם ציפורים מתות, מרהיבות, פגועות, במועדון הקרוי על שם ציפור השיר הארכיטיפית. וזה אופן הפעולה: יובל אצילי ניגש לגברים זרים במועדון ומבקש מהם להצטלם עם ציפור מתה.

זה מוכרח להיות סיפור. השכבה הנקרופילית, השכבה של הרגש, ההפתעה, האיום, המופע המרהיב של נער אוחז ציפור, מוכה באלומת אור. זאת לכל הפחות גיאולוגיה של סיפור. צריך לעשות עם זה משהו, חשבתי בייאוש. לא סיפור שלי, אלא איזו גותיקה אמריקאית. יובל ודאי היה אומר: גותיקה ישראלית. והוא היה צודק ואני הייתי טועה. הרי כולן ציפורים נודדות שעוברות בישראל. מתות כאן על כל פארן. הוא לא הורג אותן, חשוב שאומר. אין בו עצמו דבר מצמרר. ובכל זאת נדהמתי מהאופן שהוא מייצר יופי מהמוות הזה, מנכיח אותו. מניח אותו סמוך לגופם של גברים צעירים שנושאים אותן כמו את מותם שלהם. יוצר מין ארוטיקה של חיים ומוות, מזוויע ויפה. ארוטיקה של ניצול, התרסה ומבוכה, ועצב. תמונה כמעט נוצרית. כמעט פייטה. ישו בידי מריה. מריה המחזיקה את ישו התינוק וכבר חולמת את מותו העתידי. ולצד זה הציפור כאיבר תותב, איבר מן החי, חושפת את מה שלא נקרא בשם. כי הנה, מישהו מת בידיו של מישהו חי מאוד. מישהו לא מצליח לעורר משהו מעלפונו, ממותו. זה כמעט מגונה ובכל זאת אני מאמינה לו. אני מאמינה לחיפוש הזה אחר היופי בכל המקומות שאמורים להיות מכוסי עפר.

צריך לעשות מזה משהו, אבל הרי יובל כבר עשה. "זה אני וזה אח שלי", הוא אמר לי בפשטות כשתיאר את היחסים בין הגבר הצעיר והציפור. שני תאומים לא זהים שהתגלגלו לקצוות הרחוקים ביותר: איש וציפור, חי ומת. ופתאום השכבות שמניתי נדחסו לאבק. המשפט הזה, שאמר, הזכיר לי שיר של יעקב ביטון, שכתב על עצמו ועל אחיו דוגן מול מות הסבתא, האם הגדולה. כי גם בצילום המוקפד של יובל נוכח משהו ראשוני, פיזי כמו עצם שבוקעת מבעד לעור. בקצה כל צילום שוכנת הגופניות החומרית, העמל, הציפור המתה, הגוף הגברי, הגוף הנערי. ובאופן דומה נמצאים גם שני האחים, שני התאומים. אח אחד האוחז אח אחר. חיבוק או לפיתה ראשונה מול העולם.

***

וכשדיבר פתאום חשבתי על ילד, על מי שמוכרח לשחזר שוב ושוב סצנה בראשיתית. האמצעים משתכללים אבל הלשון היא הלשון, חוזרת על האמירה הקדומה "זה אני וזה אח שלי", עושה דברים במלים, או בלשונו של ביטון:

"דוגן ניצח את החיים כולם את כל הרגעים.

הוא אח שלי

אתם אל תתקרבו אלינו".

כתבה: יערה שחורי

ינשוף עצים, 2013