"אמרתי להם שאני רוצה לקחת את הסנדלים שקניתי לילדים לחג. החייל אמר לי 'ברה יא בת זונה', וריסק לי את חדר השינה. ריסק לנו את החיים. אין להם רחמים, הם גזלו מאיתנו גם את השמחה של החג". אומרת לי תחריר אם המשפחה. כבר חודשיים שאני מגיעה לבית משפחת עביאת בכפר פסאיל הממוקם בין ההתנחלויות תומר ופצאל. הכינוי שנדבק לבית הוא "בית התמרים", אחרי שמתנחלים שפכו עשרות קילוגרמים של הפרי הדביק בפתח הבית.
את התמרים הם הביאו מהמושבים והקיבוצים של בקעת הירדן במשאית עמוסה עד אפס מקום. הם נרקבו תוך מספר ימים והפכו ממזון לפסולת, מריח חזק למפגע תברואתי. למה למתנחלים להשקיע בכך כל כך הרבה אנרגיה ומשאבים? חלפו ימים ספורים והתעלומה התבהרה: התמרים נשפכו כעילה להפוך את כל סביבת בית המשפחה לשטח מרעה רשמי עבורם ועבור יתר המתנחלים בסביבה, ועל הדרך לאמלל את חייהם של תחריר ועאבד עביאת ובני משפחתם. כשהגיעה משטרה, היא אף אסרה על יושבי הבית לפנות את התמרים – כי לטענתם מדובר בשטח מרעה של תומר.
החיים בפסאיל פשוטים. תושבי הכפר נשענים על רעיית צאן וקורה בו מעט מאוד מעבר לכך. בבית משפחת עביאת מתגוררים שמונה נפשות בבית של כ-60 מ"ר. עאבד, תחריר, חמשת ילדיהם, ואחותה של תחריר, בעלת צרכים מיוחדים שבני המשפחה מטפלים בה. במקום נמצא דרך קבע גם בן משפחה מהכפר, שמאז פרצה מלחמת ״חרבות ברזל״ נמצא שם באופן קבוע כדי לשמור עליהם מפני המתנחלים. האם ילידת המקום, האב מבית לחם. ״אנחנו פה כבר עשרים שנה, לאן אני אלך?”, הוא אומר. לפני כמה חודשים פוטר מעבודתו מתומר, כעונש בלתי רשמי על שסירב להתפנות מביתו. מאז אין הכנסה. שבוע לפני הפינוי הוא אמר לי "אני לא יודע מה הולך להיות, זה הולך להיות קשה מאוד עבורי ואני עייף. אל תשכחו אותנו". בנובמבר האחרון הגיעו לכפר מתנחלים, הציבו גדר סביב שטח והודיעו לשמונה המשפחות המתגוררות בו כי יפונו. רובן עזבו מיד, ורק הם נותרו כלואים בשטח המגודר.
שטח מרעה של מי?
שטחי המרעה של המושבים הוותיקים בבקעה (כמו תומר וגלגל) משמשים כבסיס שעליו "מתלבשים" המאחזים החדשים וכן חוות הרועים שנועדו למנוע מתושביו גישה לשטחי המרעה המסורתיים שלהם. החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, הפועלת בגדה המערבית ומנהלת מאות אלפי דונמים מטעם המדינה, העניקה לעשרות מתנחלים חוזי הקצאה למרעה בהיקף של כ־80 אלף דונם.
החוזים משמשים מנגנון להשתלטות על מאות אלפי דונמים נוספים שמעבר לשטח שהוקצה ליישוב. קרקעות הוקצו ללא מכרז וללא תמורה, מפות שורטטו באופן לא מדויק, ובמקרים רבים הוקמו על השטח מאחזים בלתי חוקיים בניגוד לתנאי ההסכם. חלק מההקצאות כוללות אדמות פרטיות של פלסטינים, שטחי אש ואזורים שבתחום הרשות הפלסטינית, ואף לעיתים – התאמה בין השטח הרשום בחוזים לבין זה שמופיע במפות מה שמאפשר הרחבה לא מבוקרת של ההשתלטות על הקרקע.
עוד לפני 1948 הגיעו לאזור פסאיל רועי צאן משבטים בדואים מקומיים, שנמשכו למעיינות ולשטחי המרעה הפתוחים בבקעת הירדן. לאחר 1948 הצטרפו אליהם פליטים פלסטינים נוספים מהנגב, מדרום הר חברון וממדבר יהודה ובשנות ה-80 גם פליטים מבית לחם – חלקם גורשו לטובת ההתנחלות מעלה עמוס וחלקם באו כדי לחפש פרנסה. בשנות ה-70, תחת ממשלות המערך ובהמשך מפלגת העבודה, הופקעו בסך הכל 4,733 דונם מאדמות פסאיל, והוקמו עליהן ארבע התנחלויות: תומר, גלגל, פצאל ונתיב הגדוד ברוח תוכניתו של יגאל אלון (תוכנית אלון, ס״ת). הכפר גם מזוהה עם העיר בת המאה הראשונה לפני הספירה פצאליס אותה בנה הורדוס מלך יהודה על שם אחיו פצאל.
״אדמת מדינה״
הקו שקבע את תחומו של הכפר פסאיל שורטט ב-1988, כחלק ממהלך של המנהל האזרחי להגדרת גבולות הבנייה ביישובים הפלסטיניים. פקידי התכנון קבעו את הגבול של הכפר בצמוד לקו בתים הקיים באותה העת, והעניקו לכפר שטח פיתוח של כ-250 דונם בלבד, כדי למנוע את התרחבותו. עם חתימת הסכמי אוסלו ב-1995, הקו המשורטט הפך לגבול רשמי: כל מה שבתוכו (פסאיל א- תחתה) הוגדר כשטח B, וכל מה שמחוצה לו (פסאיל אל פוקה ופסאיל אל ווסטה) הוגדר כשטח C בשליטה ישראלית מלאה, והותיר את התושבים בדריכות מתמדת.
עבור משפחות רבות, שאין להן בעלות פרטית על אדמה או זכויות היסטוריות רשומות, האפשרות היחידה לשרוד היא להתיישב על שטח פנוי – אותן "אדמות מדינה" שמהוות חלק נרחב מהבקעה והוקצו למועצות האזוריות ולהתנחלויות. במקרה של פסאיל -שטח שרובו משמש אותן למטעי תמרים רווחיים, מאחזים בלתי חוקיים ולשטחי מרעה סגורים. לאורך השנים, המנהל האזרחי הפך את חוסר הברירה הזה לעבירה, ועשרות אוהלים ומבני פח (בנייה קלה) נהרסו שלא כמו מאחזים והתנחלויות באזור. בתוך המרחב הפרוץ הזה, בין גבולות ששורטטו על מפות ישנות לבין מציאות של חוסר באדמה, חיה גם משפחת עביאת. תחילה חיו באוהלים, ולקראת שנת 2018 עברו למבנה שנהרס השבוע. אלא שהבית שלהם מעולם לא היה בבעלותם.
את השקט קוטעת מוזיקה מהמאחז המאולתר שהוקם במרחק עשרות מטרים בלבד מהבית שנהרס. שיר ערבי מוכר. "את מבינה?" אומר לי אב המשפחה, "הם גירשו ערבים, אז עכשיו הם אומרים יאללה נשים להם מוזיקה שיבינו"
הקרקע הוגדרה ״אדמת מדינה״, ובשנות ה-90 היא נבלעה בתוך תחום השיפוט של תומר. כמו יתר ההתנחלויות באזור, השטח מנוהל תחת "צו בדבר ניהול מועצות אזוריות" שמכוחו, המפקד הצבאי מוציא תקנונים המשרטטים את גבולות השיפוט של המועצות ומקצים להם שטחים לפי צרכיהן. השטח עבר לאחריות המוניציפלית של המועצה האזורית ערבות הירדן ומזו לתומר – והפך את משפחת עביאת ל״פולשים״. בכפר פסיאל חיים כיום כ-1,900 תושבים פי חמישה מהמספר במושב תומר הסמוך. הם נדחקים לתוך מובלעת של 250 דונם, בעוד שארבע ההתנחלויות הסמוכות חולשות על אימפריה של כ-23,000 דונם של אדמות מדינה ומרעה. שטח השיפוט של המועצה האזורית ערבות הירדן גדול פי 25 מהשטח הבנוי של כל היישובים הפלסטיניים בבקעה גם יחד.
להרוס את הבית באמצע הצום
אני יושבת איתם בין חורבות הבית, יום לאחר שהגיע הצבא (ב') והרס אותו, בעיצומה של מלחמה שבה השמיים בוערים מטילים. עכשיו, המקום שנראה עד אתמול כמו בית, נראה עכשיו כמו זירת אסון. נעליים מפוזרות על האדמה, ספה הפוכה, תרנגולים משוטטים בין חפצים אישיים שמבצבצים מתחת לבטון מרוסק. כולם יושבים סביב מדורה קטנה, בפנים כבויות ובשקט מצמרר. מקטן ועד גדול, כולם בצום הרמדאן נשארים לשמור על מעט החפצים שפזורים בין ההריסות, עד שמישהו מהכפר יגיע עם רכב גדול ויסייע בפינוי.
את השקט קוטעת מוזיקה מהמאחז המאולתר שהוקם במרחק עשרות מטרים בלבד מהבית שנהרס. שיר ערבי מוכר. "את מבינה?" אומר לי אב המשפחה, "הם גירשו ערבים, אז עכשיו הם אומרים יאללה נשים להם מוזיקה שיבינו". הילדה הקטנה לא מצליחה להישאר אדישה לצלילים. היא מתנועעת מצד לצד, מחייכת אליי כאילו רוצה לרקוד ברגע של תום בלתי אפשרי בלב חורבן.
"לפני שהמתנחלים הגיעו, החיים שלנו היו טובים", אומר לי עאבד. "יכולנו ללכת לאן שרצינו והיו לנו כבשים. הם הקימו מחסום ותפסו את השטח. אנחנו היינו בתוך המחסום. כל יום הייתה עלינו התקפה, לא יכולנו לישון בגללם, היינו כל כך מבועתים ממה שקרה לנו, זה גרם לנו לטראומה פסיכולוגית".
לידי יושבים שני הבנים. האחד, בן 13, חייכן ושובב, אוהב כדורגל ולרכב על אופניים ברחבי הכפר. הוא סיפר לי פעם בעיניים בורקות, איך הוא חולם לנסוע ולראות את כל העולם. השני, בן 15, ההיפך הגמור. ביישן ומופנם, נראה כמי שנושא על כתפיו משקל כבד מדי לגילו. אותו הצבא עצר בשבוע שעבר. מתנחלים פשטו על הבית וטענו כי זרק אבן על אחד מהם. מילה שלהם מול מילה של המשפחה – זה כל מה שהיה צריך.
המתנחלים אמרו שיש להם סרטון תיעוד, אך סירבו להראותו למשפחה. בתוך רגע התמלא המקום בחיילים ובמשטרה – נוכחות מרשימה בניגוד להיעדרותם מהלינץ' שביצעו מתנחלים בפעילי זכויות אדם בכפר קוסרה רק בסוף פברואר. הילד נלקח למקום לא ידוע. מהאב נמנע להיות נוכח, וכשניסה לנסוע אחרי הרכב הצבאי – המתנחלים חסמו את דרכו, בטענה שזה "שטח המרעה שלהם". אחרי שעות הוא חזר – עם עדות למכות שספג במוצב סמוך. הסרטון, כך התברר בהמשך מדובר צה״ל, כלל לא קיים.
״לפני שהמתנחלים הגיעו החיים היו טובים״
מאז 7 באוקטובר המשפחה חווה הטרדות על בסיס יום־יומי מצד מתנחלי הבקעה. בראש המתנכלים עומד זה שמכתיב להם את מציאות חייהם, ממרום מושבו בקצה ההר. זהו אליאב ליבי, אחד האנשים החזקים ביותר בבקעת הירדן. הוא מזוהה עם הקמת המאחז “מלאכי השלום”, ששמו נקשר בפינוי קהילה פלסטינית שלמה בעין-רשאש באוקטובר 2023. ליבי מתגורר בחוות "מצפה מיכל". יחד עם מתנחלים נוספים הנמצאים בה דרך קבע, לא מעט מהם קטינים.
ברשותו חברת בנייה ותשתיות המחזיקה בכלים הנדסיים כבדים, בין היתר כאלה הנחוצים להריסת בתים. משרד הביטחון וצה״ל נעזרים בשירותים ההנדסיים של ליבי, בתשלום כמובן, בין היתר לצורך הריסת בתים ברצועת עזה במהלך ״חרבות ברזל״. הכוח הזה אף זכה להכרה בינלאומית, כאשר ממשלת בריטניה יחד עם מדינות נוספות, הטילה עליו סנקציות בטענה למעורבות באלימות והתנכלות לאוכלוסייה פלסטינית. את הטרקטורונים על גבהם הוא וחייליו דוהרים אל פסאיל כדי להתעמר בתושבים הוא קיבל מהחטיבה להתיישבות.
"לפני שהמתנחלים הגיעו, החיים שלנו היו טובים", אומר לי עאבד. "יכולנו ללכת לאן שרצינו והיו לנו כבשים. מיום תחילת המלחמה, הם סגרו את האזורים שבהם נהגנו לרעות את הכבשים שלנו. אחרי זה, הם הקימו מחסום ותפסו את השטח. אנחנו היינו בתוך המחסום. כל יום הייתה עלינו התקפה, לא יכולנו לישון בגללם, היינו כל כך מבועתים ממה שקרה לנו, זה גרם לנו לטראומה פסיכולוגית".
הטרדות יום אחרי יום
הוא מתכוון לשורת הטרדות שנמשכו יום אחר יום: נסיעות חוזרות של טרקטורונים בתוך חצר הבית, לעיתים עד כדי התקרבות לפתח הדלת; השמעת מוזיקה בקול רם; חיתוך חוטי חשמל וניפוץ מיכלי המים. גם רעיית צאן בתוך שטח הבית עצמו, סביב השוקת ובאזורי המחיה, כפגיעה ישירה בפרנסה; גניבת עדרים; צילום הבית ויושביו; עריכת פיקניקים בחצר בזמן הרמדאן; נוכחות חמושה, אלימות מילולית ופיזית ואיומים. כל זה התרחש לצד נוכחות של הצבא והמשטרה. הילדים כבר למדו לזהות את הרעש של הטרקטורונים מרחוק. “מסתוותנין” (מתנחלים), הם אומרים לנו, ורצים מבוהלים.
מלבד מתנחלים קטינים זוטרים שמגיעים לאיים ולהטריד, אל הבית הגיעו בחודשים האחרונים גם דמויות משמעותיות (וחמושות) מהמרחב. ביניהן הרבש״ץ של תומר, עומרי גוזלן, בן זוגה של קב״טית המועצה האזורית, מאיר ניר ועוז אביעד, פקחים של מועצת בקעת הירדן, שאחד מהם אף הסיע לבית המשפחה את רועי סטאר באחת הפעמים.
בסוף פברואר, המשפחה קיבלה מהמנהל האזרחי צו הריסה לבית לאחר שעורך דין שמלווה אותה ביקש להסדיר את המבנה בו הם גרים. הפעם תחת האצטלה המוכרת של "ממצאים ארכיאולוגיים" בשטח. עצם הסיווג הארכיאולוגי והיעדר היתר שימשו בסיס לדחיית הבקשה ולהפיכת המבנה לבלתי חוקי – מבלי להידרש להוכחה פומבית לפגיעה ממשית בעתיקות. גם אם קיים אתר ארכיאולוגי באזור, אין בכך כשלעצמו כדי להצדיק הריסת בית מגורים. אלא שדי בכך שקמ״ט ארכיאולוגיה יסמן “פוליגון” (שטח תחום אתר ארכיאולוגי) על גבי מפה כדי להפוך כל מבנה בו לניתן להריסה. הסימון נעשה לפי שיקול דעתו של גורם אחד, ללא שקיפות, ללא קריטריונים גלויים וללא אפשרות ערעור אפקטיבית – בטח שלא לפלסטינים.
כך למשל, ניתוח כרונולוגי של מפות המנהל האזרחי חושף תהליך ארוך של ״התפשטות ארכיאולוגית״ מלאכותית אך פוליטית. הכתם הכחול שסימן את אתר העתיקות של פצאליס ב-2011, הפך לחום ב- 2024 וכמעט הכפיל את שטחו. "בית התמרים", לא נהרס בגלל שרידי היסטוריה.
תירוץ בירוקרטי
התירוץ הבירוקרטי הפך בשבוע שעבר (ב׳) למציאות אלימה. ב-9:00 בבוקר חיילים עם כלי הריסה נעמדו מול אם המשפחה שהתחננה על ביתה, לשווא. "הלב שלי שבור, אני כל כך עייפה. צרחתי היום מכאב" אמרה לי. "נשארנו חזקים עד שהם הביאו צו בית משפט להריסה", אמר עאבד. "כשהם הרסו את הבית, הם השאירו אותנו בלי כלום, הם פינו אותנו בכוח ולקחו ממני את העתיד של הילדים שלי. אני מרגיש בטוח כי עכשיו זה אומר שאין מתנחלים, זה הדבר הכי חשוב, אבל זה עשוי להשתנות בעתיד. אני לא יודע מה יקרה".
בשיא של המלחמה, כשנדמה היה שהעולם כולו עסוק בחזית, המנהל האזרחי מצא את הזמן והמשאבים להתמקד במבנה בנייה קלה של 60 מ"ר בבקעה, ולהפוך אותו לערימת אבנים בשם הארכיאולוגיה. המתנחלים הגיעו כן העדרים שלהם ישר לאחר ההריסה כדי לייצר חיכוך. הם דחפו את הילדים ואף דקרו בעין עם חפץ חד את אחד מהם. המשפחה עמדה מולם קפואה. אף אחד לא הגיב. הם יודעים שכל תנועה תהיה תירוץ למעצר של חודשים או לירי קטלני.
אחרי גבעת עמל הבטחתי להתרחק מהנקודה הזו שבה את עומדת ורואה איך מישהו מאבד הכול, ואין לך דרך לעצור את זה באמת. להתרחק מהאש הזאת. אבל האש הזאת לא נשארת במקום אחד. היא לא תחומה לגבעה מסוימת או לשכונה מסוימת. היא נעה. מתפשטת. משנה שמות ומיקומים ומחרבת בשם אידיאולוגיות משיחיות או אינטרסים כלכליים
"אני עייפה וחולה", אמרה היום תחריר. "אין לנו יותר בית. כל מה שיפה בבית שלנו נעלם. אני כל כך עייפה. הילדים שלי עצובים וצריכים להישאר עם בני משפחה אחרים עד שנסתדר. מחר עיד (חג סיום הרמדאן, ס״ת), ואני לא יכולה להרגיש את שמחת החג של הילדים שלי אחרי שנהרס לנו הבית. בכנות, אתמול לא באמת עזבתי את הבית שלי. אני מלאה בייסורים ושברון לב. אנשים שמחים בעוד שהלב שלי שבור. כל זיכרון מתוק שהיה לנו, נעלם. היו לנו ארונות ומיטה שבה ישנו. שכרנו חדר שבור בלי מים ועכשיו אנחנו מתעוררות לשקיות זבל. הכל בחוץ. אני נשבעת, אני אדאג לילדים שלי – אבל הלב שלי שבור".
בין פסאיל דרך גבעת עמל לג׳מאסין אל ע׳רבי
לפני ארבע שנים חזיתי בפינוי האלים של תושבי גבעת עמל שיושבו על חורבות הכפר גַ'מַּאסִין אַל-עַ'רְבִּי . לפני כן זה היה אבו כביר, ועוד קודם – המאבקים המתישים של דיירות הדיור הציבורי. המקומות האלו צרבו בי ידיעה אחת, פשוטה ונטולת רחמים: אין אלימות גדולה יותר מאשר לקחת לאדם את קורת הגג שמעל ראשו. בית הוא לא רק הסדר נדל"ני – הוא התשתית לביטחון, למשפחה, לקהילה, הוא העוגן שמאפשר לחיים להתקיים בתוך מקום.
האלימות הזאת מופעלת כלפי אותם אנשים. אלו שהקיום שלהם מלכתחילה הוגדר כזמני, כמחווה של חסד, כפרוץ. אחרי גבעת עמל הבטחתי להתרחק מהנקודה הזו שבה את עומדת ורואה איך מישהו מאבד הכול, ואין לך דרך לעצור את זה באמת. להתרחק מהאש הזאת. אבל האש הזאת לא נשארת במקום אחד. היא לא תחומה לגבעה מסוימת או לשכונה מסוימת. היא נעה. מתפשטת. משנה שמות ומיקומים ומחרבת בשם אידיאולוגיות משיחיות או אינטרסים כלכליים.
