בנעורי, אחד הלקחים העיקריים שהפנמתי מלימודי השואה היה שאני מפחדת לא לדעת. בשלב הזה ראוי לומר כדי להרגיע כמה לבבות: לא שאני משווה… עם זאת, זכורה לי הידיעה העמוקה שאני חייבת לשאול, להתעניין, לרצות לדעת מה באמת קורה שם אצל שכני המאוד קרובים. מפחיד אותי להיות במקום חזק ונוח שבוחר לעצום עין אחת ולראות רק את מה שנעים לו.
שנים אחרי, אני עדיין מתעקשת לדעת. היום זה גם הרבה יותר קל. כשקולות הדי הפיצוצים והתותחים נשמעים קרוב מאוד ומרעידים את בתינו ולבנו, אני מסתכלת בעמודי הפייסבוק שמעלים סטטוסים ישירות מעזה, כמו עמודי הצעירים מעזה, תנועת הסולידריות הבינלאומית מבלי או העמוד הישראלי של ארגונים כמו רופאים לזכויות אדם שנמצאים בקשר מתמיד עם עמיתיהם בעזה. זה לא תמיד קל להביט ולקרוא. זה לא תמיד קל לדעת.
ובעמודים הפלסטיניים אני רואה היטב: אני רואה את הפחד ואת השנאה שבאים לידי ביטוי במלים ובתמונות. אני לא מפחדת להביט על הכעס והמלים הקשות, גם כשהם מופנים כלפי המדינה והעם שאני חלק ממנו לטוב ולרע. אני לא מפחדת להביט במראה גם כשהיא אומרת לי שאני לא הכי יפה, חכמה ונאורה בעיר. זה לא גורם לי לחפש את התפוח הרעיל ביותר באזור (גם לא את המנתח הפלסטי). זה גורם לי לשאול איך משנים את המציאות הזאת לעזאזל?
*
מבית הורי באשקלון שומעים היטב את קולות המלחמה. הגראדים, כיפת ברזל, הפצצות, יריות של חיל הים, מסוקים, כבאיות אש ואמבולנסים. הקולות הללו מפחידים. הבת שלי חרדה. תיכף היא תהיה בת שבע והיא נולדה למציאות הזאת. את הצעדים הראשונים בגיל שנה וקצת היא עשתה בפתח תקוה, עיר המקלט שלנו לעתות הסלמה. בלילות האחרונים היא מבקשת לישון בממ"ד וגם במשך היום היא מתקשה לצאת ממנו. את היומולדת שרצינו לעשות לה ביטלנו, בגלל המצב.
הייתי רוצה שמנהיגי המדינה הזאת יביטו לנו בלבן של העיניים החרדות מכל פיצוץ. שיקשיבו לקולות גם שלנו, לא רק של אלו הדורשים נקמה. לא רק של אלו הדורשים "לסיים את זה אחת ולתמיד במבצע צבאי". האמת היא שפה בדרום, רובנו מבינים היטב שזה בלתי אפשרי, מבצע צבאי אלים ככל שיהיה, יספק שקט לתקופת מה, שאחריה, ככל הנראה, תבוא שוב הסלמה.
הייתי רוצה לבקש מהמנהיגים להביט בלבן של העיניים של כולם, בעיקר של הילדים, הישראלים והפלסטינים. אבל עליהם הם מסרבים להסתכל. אז בינתיים אסתפק בכך שיסתכלו עלינו ויבטיחו שבאמת יעשו את כל מה שאפשר, ואם צריך גם את מה שאי אפשר, כדי לשבור את מעגל האלימות בדרך היחידה שיש: לסיים את הכיבוש ולהבטיח חיים של שלום, רווחה וביטחון לכולן ולכולם. שיבטיחו שיחפשו את הדרכים היצירתיות ביותר, שלא יפחדו להתפשר, להתחרט, לשחרר ולוותר על כוח העל כדי שנחיה במציאות שפויה שבה לא מבטלים לילדים את ימי ההולדת.
*
הקול הזה הוא הקול שלי ורק שלי, לא של תושבי הדרום. ובטח הוא לא "הקול השפוי" שנשמע מפה. ראשית כי הוא לא היחיד, ושנית כי אין שום שפיות במציאות הזאת, וגם אף אחד לא שם אותי בתור שופטת של מה הגיוני לומר ברגעים אלו ומה לא. אנחנו חיים פה בפחד ובחרדות כבר לא מעט שנים, כל אחד ואחת מפרשת את המציאות הזאת לפי הבנתה ודעותיה. הקולות הכועסים הם לא פחות שפויים מהקול הפרטי שלי.
שירלי קרוואני, אמא, ילידת אשקלון, תושבת באר שבע
