לפני כמעט עשור, במהלך הפגנה נגד אלימות משטרית מחוץ לאצטדיון בלומפילד, נעצרתי לאחר שבקבוק זכוכית נזרק מהאזור שבו עמדתי אל עבר שוטרי יס"מ. ניסיונותיי להבין איך הסיקה המשטרה שדווקא אני הוא הזורק, נכשלו מהר. האמת, לא ממש התאמצתי. כשהם מחליטים לעצור, נדמה שחבל על זמן השיחה.

אחי הגדול, עידו, שלקח חלק בהפגנה, החליט שהוא רוצה ללוות אותי לתחנה. לאחר כמה חילופי מילים עם מפקד הכוח הוא נעצר גם. כששנינו אזוקים הובילו אותנו שני שוטרי יס"מ לתחנה שנמצאת במרחק של 150 מטר ממקום ההפגנה. הם החליטו להאריך את הדרך ככל האפשר.

השוטר שהחזיק את עידו ניצל את הדרך שהתארכה כדי לתת לו כאפות לאזור העיניים, תוך שהוא מטיח: "שיחקת אותה גבר, אה? תכף נראה אותך בתחנה". השוטר שהחזיק אותי העדיף דרך פעולה שונה. הוא הקפיד לגרום לי להתנגש בכל עמוד חשמל ופח אשפה שהיו בסביבה.

כשהגענו לתחנה נזרקנו לתוך המעלית בכוח, "חכו חכו" הבטיחו לנו, "תכף נראה כמה אתם גברים". כשנכנסו לחדר חקירות, עדיין אזוקים, לחש השוטר שליווה אותי "סליחה". בעודי מנסה להבין מה בדיוק קורה הרגשתי איך הוא שם לי רגל ואני מתרסק על הרצפה. לא יכולתי למנוע את הנפילה בגלל האזיקים וחטפתי מכה חזקה בלסת.

בעודי שרוע על הרצפה חבול ואזוק שמעתי את השוטר שהחזיק את אחי אומר לו: "עכשיו אני משחרר אותך, ובוא נראה כמה אתה גבר ומחזיר". השוטר שהיה איתי שם לי רגל על הגב. מיד לאחר שהאזיקים הוסרו מידיו של עידו, ראיתי איך השוטר שעומד מולו נותן לו אגרוף בבטן. עידו נפל הצידה. השוטר שעמד מולו המשיך להקניט אותו. לאחר מספר דקות הועברנו לחדר חקירות אחר. שם רשמו כל מיני דברים ושחררו אותנו אחרי שעה.

הגעתי הביתה והחלטתי ללכת לשתות בירה בפאב. לאחר כשעה, עידו מתקשר אלי: "עמרי, אני בא לאסוף אותך, נוסעים לאסף הרופא". בדיקות מקיפות שעבר עידו גילו חשד ממשי לקרע ברשתית העין ופגיעה נוספת.

כמה ימים עברו. בעצת עורך דין החליטה המשפחה שלי להגיש תלונה במח"ש. אמרתי להם שחבל על הזמן, שלא יקרה כלום. אבל נדמה שלמשפחה שלי בער למצות את הדין עם השוטרים האלימים. אחרי מספר חודשים, קיבלנו מכתב ממח"ש: התיק נסגר עקב "חוסר עניין לציבור". אתם מבינים, חוסר עניין לציבור.

משפחתו האמיצה של יוסף סלמסה מנהלת מאבק מעורר הערכה מול מערכת ממסדית אטומה וגזענית, שאינה מוכנה לקבל על עצמה אחריות. יוסף, צעיר בן 22 שמצא את מותו הטראגי בנסיבות שאינן ברורות עד היום, סבל מאלימות מצד שוטרים ובלשים מתחנת זיכרון יעקב. הוא נפל קורבן לשוטרים אלימים שלא עזבו אותו ואת בני משפחתו לנפשם לאחר שהתלונן נגדם למח"ש. תיק החקירה בעניינו נסגר, ונדמה שהדרך היחידה להוציא את הצדק לאור היא התעוררות אזרחית.

במהלך דיון בוועדת הכנסת לפני מספר שבועות הציגה ניצב גילה גזיאל את עמדת המשטרה. בפנים חתומות ובטוחות בעצמן ובצדקת הדרך אמרה גזיאל: "נעשה פה עוול לשוטרים". המשפט המרתיח הזה הוביל את אמו של יוסף לקום ממושבה ולזעוק: תתביישי לך, לקחתם לי את הילד". המשפט המקומם של גזיאל לא מייצג את דעתה האישית. זה הקו המנחה את הפרקליטות, את מח"ש, את משטרת ישראל ואת כל שאר מקבלי ההחלטות שמתעלמים ובוחרים לטייח חקירה של מקרה שבו צעיר איבד את חייו סתם כך.

מחר (יום שלישי 1.3) תיערך הפגנה מול המטה הארצי בירושלים. זו לא זכות או אפשרות – זו חובה מוסרית ואזרחית של כל אחת ואחד מאתנו להגיע, ולזעוק ביחד עם משפחתו של יוסף. כי זעקת הכאב הזאת היא הזעקה של כולנו.

ממח"ש נמסר בתגובה: התיק נחקר ונסגר בעילה של היעדר ראיות מספיקות. נבקש להבהיר כי לשם העמדת אדם לדין פלילי והרשעתו בהליך שכזה, נדרשת רמת וודאות גבוהה כי אותו אדם אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו. במקרה זה, ניתוח הראיות והגרסאות השונות העולות מהחקירה הביאו לכלל מסקנה כי סיכויי ההרשעה בתיק אינם סבירים. בנסיבות אלה הוחלט לסגור את התיק מחוסר ראיות. המתלוננים רשאים היו לערור על ההחלטה, כפי שנמסר להם בהודעה שנשלחה ממח״ש, אולם ערר כאמור לא הוגש.