בתוך שאון הקרבות בעזה, ביומו האחרון של מושב הכנסת הנוכחי, רשמה הממשלה ניצחון לכאורה בחזית השידור הציבורי ותבוסה בקרב על המרוץ הבלתי אפשרי של הצעירים בישראל לבית משלהם. למעשה, החברה הישראלית לא נחלה ניצחון באף אחת מהזירות. הפתרון העיקרי שהבטיח שר האוצר יאיר לפיד לבועת הנדל"ן הישראלית, חוק מע"מ אפס, כשל פרלמנטרית. במקביל, הודיעה רשות מקרקעי ישראל על דחיית מכרזים ליותר מ-1,000 יחידות דיור ועל דחיית הדיון בתוכנית "מחיר מטרה" שאמורה היתה להבטיח שיווק דירות במחירים מוזלים.

מנגד, גם בזירה שבה רשמה לכאורה הממשלה ניצחון פרלמנטרי – בחוק תאגיד השידור החדש, קשה לראות כרגע מתי, אם בכלל, יזכה הציבור ליהנות מפירות ה"מהפכה": לוח הזמנים שקובע החוק הוא בלתי אפשרי. הקמת שלושה ערוצי שידור מרכזיים בטלוויזיה ורשתות רדיו מגוונות מן היסוד, בתוך שנה (כולל חצי שנה של דחייה המותרת בחוק) היא כמעט משימה בלתי אפשרית, והחשש שניקלע למסע ארוך בימי הביניים – מדאיג.

אחרי מלחמת "צוק איתן", כשיתחוור המחיר הכבד שהמשק נדרש לשלם, האם תוכל הממשלה לעמוד בהתחייבותה ולשאת בעלויות ההקמה האדירות? מי שממשיך להשלות את עצמו כי עם ביטול האגרה, מימון השידור הציבורי לא יגיע מתוך המסים שאנחנו האזרחים משלמים (אגרת רישוי הרכב למשל), הוא תמים או מיתמם. לכך יש להוסיף עוד כ-1,500 עובדים שיצטרפו למעגל האבטלה, אחרי עלויות הפרישה המוקדמת – גם הנטל הכלכלי-חברתי הזה יושת על כתפי האזרחים. לעובדים, רובם מעל גיל 40, כוחם במותנם, יש עוד רבות לתרום, אבל המחוקק התעקש לקצוב מכסה שהם יהוו רק רבע מעובדי התאגיד החדש.

המכסה שנקבעה בחוק היא מכסת מינימום: עד 25 אחוזים מעובדי התאגיד החדש יהיו מעובדי רשות השידור. המשמעות: תשעה מכל עשרה מעובדי רשות השידור יפוטרו או יפרשו. עובדי הרשות נקרעים כבר חודש במאמץ מיוחד של שידורי חטיבת החדשות של הערוץ הראשון ושל קול ישראל. הכתבים והצוותים נמצאים בשטח, עובדים מבוקר עד ערב, ימים ארוכים ורצופים, ובזמן שהם מתעדים את המלחמה הזאת, הם רואים כיצד הכנסת מאשרת את פיטוריהם. זה ציני מאוד, כמו מהלכים רבים שקשורים בחוק הזה: כמו הישיבות המרתוניות הליליות של ועדת אלהרר, כמו הדרך הברוטאלית שבה התקיימו שם הדיונים, כאשר חברות וחברי כנסת מן האופוזיציה נאלצו להילחם על זכותם הבסיסית לדבר ולדרוש הסברים.

יש ברשות השידור עובדים שמוכנים לפרוש, אבל מנגד יש בה עוד הרבה עובדים מקצועיים, שיש להם מה לתרום מנסיונם בשידור הציבורי. מדוע לא לקחת את הד-נ-א החיובי, את הגרעין החיובי של עובדי רשות השידור כתשתית לתאגיד החדש? מה הסיכוי להתחיל מאפס ולעמוד בזמן ובמשימה המאתגרת?

בצד הנימוק המקצועי, קיים גם נימוק נוסף, לא פחות חשוב: בימים שצדק חברתי כבר אינו בגדר קלישאה, אי אפשר להבין איך המדינה, לא מעסיק פרטי, היא זו שמפרקת עבודה מאורגנת באמצעות החוק. למדינה, וכמובן גם להסתדרות, יש חובה ואחריות להוכיח ציבורית וערכית כי נעשה ניסיון כן לשלב את כוח האדם המיומן והאיכותי מרשות השידור בתאגיד החדש. החוק מסתפק ברף מינימום זעיר.

אבל הצדק והמוסר מחייבים שתינתן תחילה הזדמנות לעובדי רשות השידור להשתלב בתאגיד שמוקם על חורבות מקום עבודתם. אם לא ייעשה כן, יהיה זה תקדים עגום ומסוכן בשוק העבודה בישראל שבו כאשר מעסיק ירצה להתייעל ולהגדיל רווחים, הוא יוכל לעשות זאת חד צדדית, מבלי להתייחס להסתדרות ולאיגודים המקצועיים. אחרי תקדים רשות השידור, מי יוכל עוד להסביר לעובדים מדוע כדאי להם להתאגד ולחתום על הסכמי עבודה קיבוציים?

חוק השידור הציבורי הישראלי, נכתב במצב של פוסט-טראומה ציבורית. לכן, הושם בו דגש על הגברת הפיקוח, לאחר שברשות הקיימת לא מילאו המוסדות המפקחים את תפקידם ואיפשרו למנהלים מטעם לשים הצדה את השיקולים המקצועיים לטובת שיקולים אישיים. עם זאת, המחוקק לא הסיק את המסקנות המתבקשות מהטראומה הנוכחית ונדרשו לחצים רבים מצד אגודות העיתונאים בעיקר, כדי להגביר את הניתוק מן הפוליטיקה. אמנם חל שיפור משמעותי בנושא, אך החוק מותיר דלתות פתוחות ללחצים פוליטיים והן אפילו לא דלתות אחוריות.

אין חולק על כך שרשות השידור לא היתה יכולה להמשיך להתנהל כך. אלא שהשר הממונה, גלעד ארדן, העדיף משיקוליו, שלא לטפל בהנהלה ובמקום להדיח את האחראים למחדל, ואת נציגי הציבור שכשלו בפיקוח – החוק מפטר את כל העובדים, עד האחרון שבהם. זה מזכיר לי את החולה שמגיע לרופא עם נמק ביד ונדהם לשמוע ממנו שאין מנוס מהמתת חסד. עוד לא מאוחר, להתעשת, ולעשות כל שניתן כדי להבטיח שהצדק ייעשה, ולהבטיח זכות ראשונים לעובדיה הטובים של רשות השידור בתאגיד השידור הציבורי החדש.

אבי מוסקל הוא עורך "מבט" בערוץ 1 וחבר הנהלת אגודת העיתונאים בתל אביב