כשאת עובדת בארגון יהודי-ערבי, את מרגישה על קו התפר בין שתי המציאויות: מחוץ לעבודה, לא מעט מהחברים היהודים שלי תופסים את העלייה המטורפת בשיעורי הרצח כבעיה פנים ערבית (כמובן מצערת, אבל לא נוגעת להם). התקשורת העברית עדיין שואלת מרואיינים ערבים – מה עם האחריות שלכם כחברה? כלומר מתעלמת מזה שהרציחות מתבצעות על ידי ארגוני פשיעה, שלאזרח הפשוט אין שום דרך להיאבק בהם – רק למשטרה. ואז בשיחות עם חברים ערבים שלי מהעבודה, אני שומעת על לקחת את הילדה לגן ולראות בדרך מחסנית על הרצפה, על חברים שסגרו עסק הכי קטן וחלום שלהם – כי לפני שהספיקו להוציא חשבונית ראשונה כבר קיבלו דרישה לפרוטקשן ואיומים. על להסתגר עם הילדים בבית אחה"צ כי את מפחדת שימותו מכדור תועה, או לפחד בבוקר להתניע את האוטו שלך – כי אולי מישהו מהמשפחה המורחבת שלך הסתבך עם איזו הלוואה מהשוק האפור, ויהרגו אותך כמנוף לחץ שישלם. וככה זה כבר שנים – ארגוני הפשע רק הולכים ומתחזקים, האחיזה שלהם בחיי היומיום של כל אזרח ערבי הולכת ומתהדקת, ובעוד שבחברה הערבית חיים את הגהנום כשגרת חיים – יהודים חווים את זה כאילו הבעיה קורית בארץ אחרת.

אולי בגלל זה ההפגנה במוצ"ש מרגשת אותי ברמה האישית: כי זו הזדמנות לפער המכאיב הזה בין מעגלי השייכות שלי, תוצאה ישירה של חיים בחברה של הדרה וההפרדה, להצטמצם. האמת שזה אמור להיות מובן מאליו, שזו לא בעיה פנים ערבית, אלא נושא ליבה במאבק על הדמוקרטיה. הרי אין משטרה נפרדת לערבים, גם כשאני וגם כשחברה שלי מנצרת נהיה חס וחלילה בסכנה, שתינו נחייג 100 ונגיע לאותו מקום ולאותה משטרה. כשהמשטרה הזו במשך שנים ארוכות מתנערת מהאחריות שלה ומפקירה אזרחים – אז מתקבע שמותר למשטרה להפקיר אזרחים למותם, ושחייהם של חלק מהאזרחים שווים פחות. כשהמשטרה מאפשרת לגופים כל כך מסוכנים כמו ארגוני הפשיעה לגדול ולהתעצם, כאשר שיעורי הפענוח כל כך נמוכים (לפי דו"חות של מבקר המדינה) ומרביתם המכרעת של הרוצחים מארגוני הפשע מסתובבים חופשי – זו סכנה לכולנו.

תמיד מפחידים יהודים שיום אחד הפשיעה המאורגנת תגיע ליישובים היהודיים – אבל גם זה כבר לא תרחיש דמיוני אלא קרה וקורה, והאמת היא שהאיום היום הוא הרבה יותר מסוכן: אנחנו מדברים על פירוק של המשטרה כגוף מקצועי המשרת את ביטחון האזרחים, והפיכתה לזרוע ביצוע למדיניות רדיפה גזענית. כמו שכל מי שיודע היסטוריה יודע, רדיפה ממסדית מתחילה תמיד עם קבוצות מיעוט וקבוצות מוחלשות, אבל היא לא נעצרת שם – אם לא מתנגדים לה, היא מגיעה לחלקים בקבוצות הרב. וכמו שיודע כל מי שפעיל בעד השלום וחברה משותפת ונגד הכיבוש – גם זה לא תרחיש עתידי אלא חלק מהמציאות בהווה, הרדיפה כבר הגיעה לחלקים מהחברה היהודית – ובעיקר מופעלת על מתנגדי משטר.

ארגוני מחאה מובילים רבים בחברה היהודית תומכים בהפגנה, ופינו לה מקום – התרחשות מבורכת, שאמנם מתרחשת באיחור ניכר, אבל עדיף מאוחר מאף פעם. הרי המאבק על זכויות של מיעוטים הוא חלק אינהרנטי מהמאבק על דמוקרטיה, וכאשר המשטרה מתחילה לשרת פוליטית אג'נדה ואינטרסים של שר ומהווה זרוע ביצועית של מדיניות ממשלתית מפלה, היא פוגעת בבסיס של הדמוקרטיה. ההפגנה במוצ"ש היא צעד חשוב וקריטי, שחייב להתקיים וחשוב שיהיה לו המשך: עלינו למוסס את חומות ההפרדה ולשלב מאבקים. במציאות בה יש הפרדה בכל רבדי החיים, כאשר מכה בסדר גודל כל כך נורא פוקדת יישובים ערביים ויהודים לא ממש מרגישים אותה בחיי היום יום שלהם – קל לממשלה להמשיך ולפגוע באזרחים הערבים. כאשר התקשורת מכסה באופן מאד חלקי את הסוגייה והחברה הערבית נמחקת מהייצוג התקשורתי – היא נמחקת מהתודעה, וקל יותר לפגוע בה. לכן יש ערך יש כל כך הרבה ערך שהמאבק יגיע לכל מקום – יש חשיבות עצומה להירתם ולרתום אחרים למאבק, זו הדרך היחידה להביא את הנושא לסדר היום.

אני קוראת לכם להצטרף אלינו במאבק למען החיים, להפגין סולידריות עם מחאה כל כך אמיצה, הן בגלל הפחד מארגוני הפשע והן בגלל הפחד מדיכוי משטרתי אלים. הדגלים שנניף בהפגנה אמנם יהיו שחורים – אבל המאבק הזה למען הצבע, למען החיים. למען הזכות של כל הילדים לחיות בבטחה בבית שלהם, לנוע באופן חופשי ולהגשים את החלומות שלהם. הוא מאבק למען כל הנשים והגברים, לחיות חיים מלאים – כפי שמגיע לכולנו, ללא הגבלות הולכות ומתגברות של דיכוי ופחד.

נירה בן עוזר היא מנהלת שותפה של המחלקה לפעילות ציבורית בעמותת סיכוי אופוק