היה היו ימים רעים, ונס העם מארצות שונאיו ורודפיו, ושב אל ארץ אבותיו, והציב את גבולותיו, והקים את הריסותיו, וגדר את פרצותיו, ואחרי שקצת זמן עבר – עם שרידי חרב מצא חן במדבר. עם ישראל החל לחיות את החלום: השיג ערבויות, קיבץ גלויות, התרגל לחום, הפך למעצמת ביטחון, בנה פצצות אטום, כשפגעו בו – גבה מחיר, כבש והחזיר, כבש והשאיר, כשספג ביקורת – הקפיד להסביר, כשהיו תקלות – הצליח (כמעט) להסתיר, ניסה שיהיה כאן יחסית סביר, ובכלליות – התחיל הכי מהר שלו ואז לאט לאט הגביר.
אבל למרות הפלא, וההצלחות, והרושם, והשנים שעברו, העם נותר עם שריטה. כי לא עזר הצבא, ולא הועילה התקווה – עם ישראל הוא נרקומן של חרדה, והדילרים שלו יושבים מסורתית סביב שולחן הממשלה. אז אמנם הוא מחליף אותם כל שנתיים-שלוש בממוצע, אבל כל דילר בתורו מספק בדיוק את אותה המנה: פחד, גזענות, שנאה.
וכל פעם שמגיע הזמן לבחור – קמים המנהיגים לאמור: ״הלילה אפל, ומלא הוא טרור״.
והעם בולע את גלולות הפחד בהתמדה, כי העם מכור. מתמסר לכל מחוללי ההפרד-ומשול, מעריץ את נביעות הזעם והשכול. ג׳אנקי. מסומם. ומרוב שהוא מטושטש, הוא לא זוכר שהטרור הוא מפלטו של חסר האמצעים הנאבק בכוח גדול ו/או חזק ממנו, ויותר ממה שהטרור מסוכן, הוא בעיקר מפחיד. הוא סנסציוני, הוא בלתי צפוי. הוא באמת באמת פוגע, אבל הנזק הפיזי הישיר שלו בטל בשישים אל מול הנזק העקיף שנוצר כתוצאה מהסימום: התעלמות גוברת ממצב הרפואה, החינוך, התחבורה, הכלכלה, פערי השכר, הגזענות, האפליה, ושאר מרעין בישין שהם מכת מדינה.
ומכיוון שכולם מכורים לפחד, ולא נעים לי להיות יוצא מהכלל, גם אני מפחד. אני מפחד שלא נשארו מספיק סחים שיעצרו את התפוררות החברה, אני מפחד שאם יגיע יום בו יקום עלינו אויב שגם אשכרה יוכל להוות בשבילנו איום קיומי, אויב שגם ירצה וגם יוכל להרוס לנו את המדינה – כשהוא יגיע הוא יגלה שכבר עשינו בעצמנו את רוב העבודה.
