דברים שלמדתי מהעיתונות בימי הזיכרון לאורך השנים:
סג׳עייה זה הבינת ג׳בל של עזה
בינת ג׳בל זה החווה הסינית של לבנון
החווה הסינית היא תל פאחר של מצרים
תל פאחר הוא לטרון של הגולן
בלטרון לא הפקרנו פצועים בשטח. או שכן. בכל מקרה, לטרון שייכת לנו ועל זה אין ויכוח אבל יש מוזיאון.
דברים שלמדתי בטקסים של ימי הזיכרון לאורך השנים:
ז״ל למד בבית הספר היסודי ואח״כ המשיך לתיכון
ז״ל נלחם עד הרגע האחרון
ז״ל היה מפקד מרשים
ז״ל מילאה את תפקידה באופן מדהים
ז״ל הותיר אחריו משפחה שבורה
ז״ל אהב את החיים ושנא מלחמות
ז״ל תמיד אמר שלו זה לא יכול לקרות
דברים שלמדתי בימי זיכרון מנאומים של אנשים חיים בחליפות שמדברים על אנשים שמתו במדים לאורך השנים:
בזכות הנופלים אנחנו עדיין עומדים
בזכות החללים יש לנו עולם ומלואו
אנחנו כאן רק בזכות מי שכבר לא
דברים שנשארו אצלי פתוחים למרות ימי הזיכרון לאורך השנים:
האם השר שהזכיר את גודמן כמי שלא ידע פחד, יודע שבילדותו הוא נהג לחכות בתחנה ביישוב עד שהאוטובוס יגיע, ואז הוריד את מכנסיו, הראה לכל הנוסעים את הישבן, וברח במהירות האור?
האם בן-ציון הצליח לפתוח בירה עם הפה כי היה לו רווח בין השיניים הקדמיות, או סתם בלי קשר?
האם מישהו זוכר למה עודד התאבד? ולמה דני?
האם חרב היא באמת המנה היחידה?
מי יותר ציני – אני, המציאות, או העומדים בראש המדינה?
דימוי מתוך הסרט "ואלס עם באשיר"
