התזכרי, אנטבה, את הלילה ההוא, לפני 40 שנה? כמה צעירים היינו, כמה יפים. חמקנו בחסות החשכה, כמו מתבגרים בטיול של הגדנ"ע, נרגשים ורוטטים לגעת בתהילה. ולשנייה האמנו שככה נישאר לנצח.
העולם היה אז פראי יותר, רחוק יותר. חוצלארץ היה מקום שמגיעים אליו פעם-פעמיים בחיים, לפעמים לא מגיעים בכלל. זו היתה הגולה, זה היה העבר, זה היה כל מה שברחנו ממנו, וכבר הרהבנו עוז ועלינו על טיסה לבירה של חוצלארץ – לפאריס, שכנתה הצפונית של העיר וישי, ונחתנו באנטבה. לא ידענו שיש מקום כזה, ידענו שיש אפריקה, ושבאפריקה יש כושים (אז עוד יכולנו לקרוא להם כושים), לפעמים הלכנו לערבי שקופיות של חברים שחזרו מספארי בקניה או משליחות בדרום-אפריקה, זייפנו עניין בצילומים מטושטשים של ג'ירפה ואריה וכושי, ואכלנו פונדו גבינות, וידענו שכל זה קיים איפשהו בחוצלארץ, אבל לא חשבנו שדווקא שם נמצא את עצמנו נלחמים על חיינו, ושדווקא שם תגיע לכדי מיצוי הגבורה יפת הבלורית שהיתה בתרדמת של אלפיים שנה.
וגם העולם התעורר אלינו. שוב לא היינו אחשוורוש היהודי הנודד, או שיילוק, ולא עוד הדוד העשיר מסרטי הבורקס, שמתנגד לנישואי הנערה היפה לבחיר לבה הפרחח – פתאום היינו הפרחח הזה, שהנערה היפה רוצה לברוח איתו. וזה הרגיש כל כך נכון וכל כך טבעי, שלא האמנו שכשנחזור שוב כעבור 40 שנה שוב לא נהיה אותו בחור צעיר. נחזור להיות העשיר המרושע, הגזלן, בעיני העולם.
הפעם הגענו, אנטבה, לאור יום, לטקס רב רושם, במשלחת גדולה ויקרה, עם שטיחים אדומים ותופינים מעופפים. וכמו ציוני שירד מהארץ לאמריקה לעשות כסף, והתעשר וחוזר שוב לעין חרוד, אחרי כל השנים, עם שיקסע בתפקיד אשתו השלישית, וכמה נכדים ורדרדים, טרוטי עיניים, אנחנו מרצים להם איך רקדנו פה, ואיך עבדנו בפלחה כמו כושים (והנכדים מוורידים עוד יותר מהבושה על הסבא), ומנסים להסביר להם את ההתרגשות שדבקה בנו כשאנחנו רואים את הנופים שבהם ידענו את שעותינו היפות ביותר, והם, משועממים, מחכים שתסתיים ההרצאה, הטיול, החיים, כדי שיוכלו לחזור לאייפדים שלהם ולקרנות הנאמנות שלהם – ככה אנחנו, שם, באנטבה, הולכים לאיבוד בנוסטלגיה.
ולשנייה נרדמנו שם, לשנייה היינו שוב הגיבור הצעיר מאנטבה, כשהעולם היה רחוק, והעתיד היה פרוש מאופק ועד אופק, ורעייתנו טפחה קלות על ידינו, ושוב היינו מכריסים ומקריחים ועם שיער סגול, מוקפים באפרו-אפריקאים שחומים, ואנטבה עדיין היתה שם, דהויה ושכוחה, אבל העולם כבר לא חיכה לנו שנציל אותה בשבילו.
