שוב כתבתי על תל אביב, ואני בכלל ירושלמי גולה.
אבל השבוע שוב הונחו מרבדי דשא בשדרות העיר, ואביב לביא כפרעליו כועס שמה פתאום שוב ושוב מנסים לגרום לדשא להכות שורש בת"א, ולבזבז מים לשווא, והוא צודק. ברור שהוא צודק. אבל אני דווקא התמלאתי שמחה למראה ערימות המרבדים המחכים להישתל, כי נזכרתי ב"יש לי סימפטיה" של ויזלטיר, על הסימפטיה שלו לאנשים שמתאמצים בת"א, שמתעקשים בת"א, ושמתייאשים בת"א. משהו בשטיחי הדשא-בופלו כמו הוסע לפה מעידן אחר של העיר הלבנה, עידן של תריסים שבורים וטיח בבז' מתקלף, כשהיה היגיון בלאומילכי של חוסר-יעילות וכיעור אקלקטי, כשחליפת ניילון הייתה תלבושת לגיטימית ליציאה, ומשבצות חרסינה היו חיפוי חיצוני לגיטימי לבניינים.
דומה היה שאיפשהו בשנות ה-30 העיר הזאת גמרה להקים את עצמה, ושקעה בניוון של חוסר-תכלית. והעיר עם תושביה, הלכה ודעכה, קופחת ומאובקת, שוכבת בעצלתיים של המון אדם על חוף הים של אוגוסט בלי מזגן. המבוגרים יותר בחולצת כפתורים פתוחה ומגבעת או שמלת פרחים שחורה, מכסים את פניהם בעיתון "חדשות" ומחכים לאנייה או לדמנציה שתחזיר אותם בחזרה לאירופה. הצעירים יותר מכריסים ומשוחים בברילנטין והורמונים ומחכים לגזוז של הערב בטווח הקצר, ושיחברו אותם לאינטרנט בטווח הקצת יותר ארוך.
ותל-אביב של חולדאי מנסה לצבוע בצבעים בוהקים את עברה של העיר הקטנה ליד הים, אבל מה עם העיר המזוהמת והעייפה? זה כאילו שחולדאי החליף בתפקיד את מאיר דיזנגוף. קאזימיר בלאומילך, או בני פורמן, לו היו מגיעים היום לעיר, היו מרגישים בה זרים הרבה יותר מנחום גוטמן ואלכסנדר פן.
קפה רוול נסגר, והיושבים בו, שהתנשאו על גיבור שירו של ארז ביטון שרצה להכות שורש בדיזנגוף, יושבים עכשיו בבתי אבות ברעננה ומתלוננים על הפרענקים שהשתלטו על המדינה. הסיבה היחידה שיש להזדנגף בימינו היא לתרגל צרפתית קלוקלת או להשתתף בא"ש לילה של המרכז לאומנות הפיתוי.
התל-אביבים של היום לא בנו את תל-אביב. לא נולדו בתל-אביב. הם הגיעו מהערים של העברית האחרת ולכן גם אנחנו לא מצפים להרגיש פה לגמרי בני בית, ולכן גם הזרות הנקייה שעולה מרחובות העיר לא מפחידים אותנו, אלא להפך, מסמלים עבורנו את מהותה של העיר.
ואז באים לך אלה ומניחים לך מרבדים-מרבדים דשא בופלו. אנדרטה גוססת של "כן אדוני, בבקשה אדוני. רק אל תדרוך פה עכשיו כי אנחנו רוצים קצת אירופה בכל זאת וזה מאוד פריך", בניסיון הנואש להכות פה שורש. ושוב להיכשל, כמו העיר הזאת לפני מתיחת-הפנים, כשרק תהליך שקיעתה אל תוך החול הוא שהקים אותה שוב ושוב מעפר.