דווקא נחמד שאכפת לסגן שר הבריאות ליצמן מענייני בריאות, לפחות למראית עין. השבוע למשל הוא נכנס במקדונלד'ס על זה שהם מייצגים מגיפה של השמנת יתר וסוכרת. הכי 2004, אבל שיהיה. אולי זה טוב להתמכר למחשבה האופטימית שהשפע האמריקאי נמצא פה בכל פינה, רק להושיט יד ולבלוס את עצמנו למוות.

אולי ככה נזכור פחות את דו"ח האו"ם המדכא, לפיו ילדי ישראל הם הכי עניים במערב. במקום מקדונלד'ס הם אוכלים לחם לבן, תפוחי אדמה ואורז, איזה פסטה פשוטה. פחמימות זולות ואפילו לא עד כדי כך משביעות אבל זה מה שיש. באופן אירוני, הראשונים להשמין ולחטוף סוכרת מהאוכל הירוד הזה, זה הם. ויש כמובן גם את מי שלא יכול להרשות לעצמו די אוכל אפילו כדי העלאה בסיסית במשקל. אותה מדינה, עולם אחר.

האמת היא שהמבורגר וצ'יפס פעם-פעמיים בשבוע, כחלק מתפריט בריא, לא יהרגו את הצרכן בעל המודעות התזונתית והיכולת הכלכלית. אבל רעב הורג. זה לא רעב של ערימות גופות ברחובות. הרעב הישראלי הורג לאט. מבושה, מפחד, מחולשה של דילוג על ארוחות, ממחלות שמתפתחות מחוסרים תזונתיים. והוא פוגע בכולם. בגרושים והחד הוריים, בסטודנטים חסרי התמיכה, באלו שסובלים מנכויות פיזיות ונפשיות שלא מאפשרות עבודה נורמלית. זה לא הג'אנק פוד, זה הג'אנק לייף. ואם לליצמן באמת אכפת ממה שקורה פה, שינסה להזמין לנו משהו אחר.