אני שונאת שאנשים צריכים את לוח השנה כדי להיזכר איך הם צריכים להרגיש. אתמול היינו צריכים לאהוב, עוד מעט באפריל נצטרך לזכור ואחר כך בחגים נתבקש להיות בני אדם. אבל הכי מוציאים אותי מדעתי אנשים שנזכרים רק לקראת פורים להפעיל את החרדה מנסיעה באוטובוסים. איזו צביעות, בחיי. היה הורג אותם לחשוב על זה כל השנה ולא לחכות ליום אחד?
אם לי פעם יהיו ילדים, אני רוצה שהם יידעו שאם הם רוצים הם יכולים להיות בחרדה בכל השנה, כמוני.
אין נסיעה שאני לא מדמיינת את הרגע שבו זה יקרה; הוא עולה בתחנה עמוסה באנשים, לובש מעיל בלוי, כובע שמסתיר תווי פנים ותיק. הוא הולך באיטיות באוטובוס וכל העיניים נשואות אליו. הוא מתקדם למושב שלי, עוצר, ואני, בלחץ, מחטטת בכיסים, אבל הוא מקדים אותי ואומר: "כרטיס נסיעה בבקשה".
"שנייה, אני מחפשת". "רגע אולי שמתי אותו בארנק".
בינתיים הוא ממשיך לנוסעים אחרים, אבל בסוף הוא חוזר. ככה זה כרטיסנים. הם תמיד חוזרים. מה שאני לא מבינה זה איך מישהו הצליח להמציא כל כך הרבה אימה בכל כך מעט תפקיד?
הכרטיס היה בארנק. אני מוציאה אותו אבל הוא נופל מהארנק לרצפה. אני קמה להרים אותו מהרצפה אבל לרגע מאבדת שיווי משקל. רגע לפני שאני נופלת אני תופסת באחד העמודים. יד שמאל מרימה את הכרטיס האבוד ואוחזת בו כמו בבן אובד. יד ימין מחזיקה את העמוד שליד המושב שלי. אני מסתכלת עליה אחוזת אימה. הנורא מכל קרה. בזמן שניסיתי לאחוז בעמוד כדי לא ליפול לחצתי בטעות על הכפתור של ה"עצור".
אני מסתכלת לראות אם אנשים אחרים מראים עניין בתחנה הקרובה. אין שום עניין. האוטובוס עושה פנייה ימינה והתחנה נכנסת לשדה הראיה. אין שם אף אחד. האוטובוס מתחיל להאט. אני מסתכלת שוב ימינה ושמאלה. אף אחד לא מתקרב לדלת. אני חושבת שאם רק אגיד לנהג "זו אני. אל תעצור. זו אני. לחצתי בטעות", הכול יהיה בסדר, אבל שום קול לא יוצא. האוטובוס מאט ומגיע לעצירה מלאה והדלת האחורית נפתחת. אף אחד לא יורד. הנהג, צורח בעצבים "מי לחץ?!" וכל הנוסעים מסתכלים עלי. ואני, אני רק מחכה שכבר יעלה איזה מחבל לאוטובוס ויגאל אותי מהסיוט הזה.
