אבל מי בכלל עובדים בתור פועלים היום?
ומי צריך את אחד במאי?
ולמה לציין את החג של הסוציאליסטים והקומוניסטים? מה אנחנו, צפון קוריאה?
אני מת על השאלות האלה.
אני אוהב אותן, כי הן שואלות ועונות בו זמנית.
נכון שיש לכם יום עבודה של 8 שעות? זה בזכות הסוציאליזם והפועלים שצעדו ב-1 במאי בסוף המאה ה-19.
נכון שיש לכן חופשת לידה? גם זה בזכות הסוציאליזם ו-1 במאי.
נכון שיש לכם ימי חופשה בתשלום? זה בזכות הסוציאליזם ו-1 במאי.
נכון שיש לכן ימי מחלה? בזכות הסוציאליזם ו-1 במאי.
נכון שיש לכם פנסיה? זה בזכות הסוציאליזם ו-1 במאי.
נכון שיש לכן פיצויים אם תיפגעו בתאונת עבודה? זה בזכות הסוציאליזם ו-1 במאי.
נכון שהילדים שלכם לא יוצאים לעבודה בגיל 8? זה בזכות הסוציאליזם ו-1 במאי.
נכון שכבר לא מתים בגיל 45 בגלל תנאי תברואה קשים? זה בזכות הסוציאליזם ו-1 במאי.
נכון שיש לכן שכר מינימום מובטח? זה בזכות הסוציאליזם ו-1 במאי.
כל הדברים האלה ועוד המון אחרים שאנחנו מקבלים היום כמובנים מאליהם, דברים שנוגעים לחיים של כולנו והן זכויות סוציאליות שנראות לנו כמה שמגיע לנו מתוקף היותנו בני אנוש, לא היו כאלה רק לפני כמה עשרות שנים. הם לא היו כאלה בסוף המאה ה-19 ובחלק גדול מהמאה ה-20. קיבלנו אותם בזכות המאבקים של תנועת העובדים: של איגודים מקצועיים, ועדי עובדים וארגוני עובדים. בזכות קיומה של תנועת עבודה בינלאומית ששמה את האדם במרכז במקום את ההון.
ואל תטעו: על כל זכות כזאת היה מאבק מול בעלי ההון ומול הממשלות, ולכולן הם התנגדו. ״אבל כבר קיבלנו את הזכויות האלה״, תגידו לי – אבל זכות שלא שומרים עליה ומגנים עליה, אובדת לעד. הזכויות שסבא וסבתא ואבא ואמא השיגו עבורנו הן כאלה שאנחנו חייבים לשמור עליהן למען הילדים שלנו.
עבורי, 1 במאי הוא החג שבו אני מכבד את כל מי שעשו עבורי לפני ואני עושה למען מי שיבואו אחרי. עבורי, 1 במאי הוא חג זכויות האדם: החג שבו אנחנו זוכרים שבני אדם המציאו את הכסף, ולא הכסף המציא את בני האדם.
אז אני קם, ואני מתנער, ואני מבטיח לעצמי ולכולם: עולם ישן עדי היסוד נחרימה, מגב כפוף נפרוש העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול – מחר, הכל!
[mc4wp_form id="1006521"]
