מה זוכרות העצמות

מה זוכרות העצמות

איך מאתרים סימנים של פגיעות גופניות מכוונות גם שנים ארוכות אחרי שנגרמו, מה ההשלכות הפיזיות והנפשיות על מי שעונו, ואיך מתמודדים עם הדילמות המוסריות הכרוכות בטיפול בשבויים ואסירים? רופאים, בוגרי הסדנה הראשונה בישראל לאיתור ולטיפול בקורבנות עינויים, מספרים

 

“הנושא של עינויים עבר לידי, אני מודה”, אומרת הד”ר רויטל ארבל, גינקולוגית בכירה בבית חולים ירושלמי, “זה תמיד היה שם, אבל כנראה שהעדפתי לא לראות, עד שיצא לי לעקוב אחרי הריון ולהיות בלידה של פליטה מאריתראיה שנאנסה בסיני. אחרי המון שנים שאני בקירבה לנושאים האלה, מטפלת בקורבנות תקיפה מינית, זו היתה הלידה הכי עצובה שראיתי בחיים שלי. אני אף פעם לא אשכח את העצב הזה בעיניים שלה, כשנולד הבן.

“עקבתי אחריה כל ההריון, ולא ידעתי שהיא נאנסה. בלידה זו היתה הפעם הראשונה שהיא הגיעה עם מתורגמן, ואז סיפרו לי. לאט-לאט חילחל אלי מה שהיא עברה בסיני, והעובדה שהיא לא עברה הפסקת הריון מוקדמת, וכמוה פליטות אחרות, בגלל שהיתה כלואה בסהרונים. עצם העניין של לא להציע הפסקת הריון לנשים שהגיעו משם הרות הוא קשה לעיכול: גרימת סבל איום. לא משנה כמה מתקדם היה, תמיד אפשר לעצור הריון מהסוג הזה, רק לא לראות את המבט של אשה שיולדת בן לאנס שלה”.

כשהבינה שהסבל הזה לא ימשיך ויעבור לידה מבלי לגעת בה, הגיעה גם ההצעה להשתתף בהכשרה, ראשונה מסוגה בארץ, של רופאים ופסיכולוגים לאיתור ואיבחון קורבנות עינויים. ארבל הסכימה, והיתה אחת מ-16 הראשונים שהוכשרו על ידי מומחים מחו”ל1 לעבוד על פי “פרוטוקול איסטנבול”2. זה פרויקט ארוך טווח של “הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל” בשיתוף “המועצה הבינלאומית לשיקום קורבנות עינויים” IRCT ובו מתמחים הרופאים בתחום הפורנזי של עינויים, גם כדי לזהות, אבל בעיקר כדי להעמיד ראיות בבית המשפט או בבדיקות פורמליות אחרות, כמו בפנייה לאו”ם להענקת מעמד פליט.   

היום ארבל יודעת על עינויים, בארץ ובעולם, הרבה יותר ממה שרצתה לדעת. היא מסוגלת לאבחן אדם שעונה לפני שנים רבות, לאשר משפטית את סיפורו ולעתים גם להבטיח לו טיפול, או עשיית צדק. “עינויים משאירים סימנים”, אומרת ארבל, “והם נמצאים בגוף שנים אחרי שזה נגמר. החוקרים אולי לומדים לא להשאיר סימנים כחולים, אבל היום אנחנו יודעים לזהות גם את מה שמתחת לעור, מה שזוכרות העצמות”.

זה לא אמיתי

העצמות של הפסיכולוג הקליני ד”ר דוד סנש זוכרות היטב. אם היתה לגוף היכולת לזכור דורות אחורה, הוא היה זוכר גם את העינויים שעברה דודתו, חנה סנש, שנפלה בשבי בידי הנאצים. אבל סנש וגופו מסתפקים ב-40 הימים שלו בכלא המצרי במלחמת יום הכיפורים, לאחר שהוא עצמו נפל בשבי באחד המוצבים על קו התעלה. “אני פוסט-טראומטי”, הוא אומר בפשטות, “החבר’ה שהיו אתי שבויים לא מבינים מה נפל עלי ומה אני עושה. איך ממה שעברנו, אני גוזר חוויה של כיבוש, והולך לטפל בפלסטינים שעברו עינויים. אבל מבחינתי זה המשך ישיר”.

“עינויים זה משהו שפוגע באנושיות של הקורבן והורס אותו”, מנסה הד”ר בטינה בירמנס, נויורולוגית מאותו בית החולים, להסביר איך היא מוצאת את עצמה שוב ושוב עוסקת באותו נושא. “אני מאמינה יותר ויותר שזה שמדינה מרשה עינויים לא טוב למרקם שלה, הורס את האמון בין הרשויות והאזרחים. גם אם האזרחים ‘הנורמליים’ לא חושבים שזה יגיע אליהם, עצם העובדה שבן אדם, שהוא חלק מהשלטונות, מותר לו להשתמש באלימות קשה, והוא הולך ובמכוון גורם לבן אדם שני לכאבים ולסבל, ולהישבר מבפנים, בגרעיון, בנפש שלו – ואנחנו יודעים שעושים את זה – זה הורס את החברה עצמה. אני לא מסוגלת לקבל את זה”.

שתי הרופאות והפסיכולוג מספרים על סדרת סדנאות שעברו וגובות מחיר נפשי גבוה מהמשתתפים. מלבד החלקים התיאורטיים, בהם למדו על שיטות עינויים בעולם, המשתתפים איבחנו מקרים אמיתיים, עברו משחקי תפקידים והתעמתו עם דילמות מקצועיות ואישיות. “תמיד לוקח לי שבוע-שבועיים להירגע ממה ששמעתי”, אומר סנש.

“יש סיבה שלהכשרה הגיעו רופאים ותיקים יחסית”, אומרת ארבל, “אני חושבת שזה דורש בגרות, העבודה הזאת, ולמזלי לא הצעתי לאף אחד מהמתמחים שלנו להצטרף. בגרות בשביל לפעול נכון, ובשביל להתמודד עם הקושי בחשיפה לסיפורים ובהיכרות עם האנשים. זה דורש גם מתינות, שאתה כבר לא קיצוני לשום כיוון אלא מסתכל בבגרות על החיים”.

בירמנס: “את נחשפת לסיפורים שהדבר היחיד שאת יכולה להגיד עליהם הוא: ‘זה לא אמיתי'”.

בירמנס, גרמנייה שהתאהבה בישראל, התגיירה, התחתנה וילדה כאן את ילדיה, היא רופאה ותיקה ופעילה בוועד למניעת עינויים. בין היתר, כתבה עבורם חוות דעת נוירולוגית על נזקי “איזוק כואב”, שיכול לגרום שיתוקים וגורם לכאב בלתי נסבל. תפישת עולמה הומניסטית-טהורה, והיא מועמדת טבעית להכשרה. ארבל, לעומתה, ספק אם היתה מגיעה לשם אלמלא רשמה אותה בירמנס, חברתה. היא אמנם מחלוצות הטיפול בנפגעות תקיפה מינית בארץ – בין היתר מתמחה בבדיקת סימנים פורנזיים לתקיפה שנעשתה לפני שנים רבות – ובשנים האחרונות התנדבה לבדוק פליטות עבור “רופאים לזכויות אדם”, אבל היא רחוקה מלהגדיר עצמה כפעילת זכויות אדם. “מדיקליזציה”, היא חוזרת ואומרת, מקפידה להרחיק עד כמה שאפשר שאלות פוליטיות ומוסריות, “הכל צריך להיות מאוד רפואי, מדעי, מבוסס”.

עסקת בחומרים קשים גם כך, למה להרחיק עד לעינויים?

“את מגיעה לשלב שאי אפשר להתעלם יותר. את בודקת אדם ועוד אדם ומבינה שיש פה דפוס. לשמוע סיפורים קשים, ולראות את האנשים האלה אחר כך – יש השלכות על הבריאות והמצב נפשי ועל היחסים של המעונה עם אשתו, והילדים, והחברה.


מימין לשמאל: ד”ר רויטל ארבל, ד”ר בטינה בירמנס וד”ר דוד סנש

“אנשים עוברים שינוי. שינוי אישיות. הם לא יחזרו לעולם להיות האנשים שהיו קודם, לפני שעונו. כולם עברו אחר כך תקופות מאסר, ולא טופלו, אז זה קודם כל עינויים בחקירות, ויש להם כל הבעיות שקשורות לתוצאות העינויים, ואז המאסר הוא מין הקפאה, וכשיוצאים לחופשי יש התפרצות של כל התופעות והחוויות – והסביבה לא יודעת להתמודד עם זה. יש שמחה לראות אותם בחוץ, אבל הם לא האנשים שנכנסו לכלא, גם בגלל שעברו עינויים. יש קושי לדבר כי זה מציף, והסביבה לא תמיד רוצה לשמוע. יש בזה גם משהו של אובדן כבוד, זה כמו אחרי תקיפה מינית. בעצם, במקרים רבים זה כולל גם תקיפה מינית. את פוגשת אנשים בלי שאיפות, אנשים ריקים”.

איך מגיבים לזה הקולגות שלך, בבית החולים?       

“בבית חולים לא מדברים פוליטיקה, ואני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד. אפילו עם בעלי לא בהתחלה. אנחנו גדלים כאן בחסות ענן הפצצה המתקתקת, עם הרבה רגישות. מסתובבים בינינו אנשים שאיבדו את יקיריהם בפיגועי טרור. לי זה ברור. אני לא מדברת עם אנשים על זה. גם נושא הפליטים וגם הפלסטינים – לא מדברת על זה!”

גם מבקשי המקלט? זה פחות טעון מהפלסטינים.

“יש רופאים שלא הסכימו לכתוב חוות דעת עבור פליטה שתבעה את המדינה על שלא עשו לה הפלה בכלא. זה המצב כאן”.

ואת נוקטת עמדה, ממש כמותם.

“המקום שלי כאן הוא כרופאה, אני לא מתעסקת בשאלות פוליטיות, אלא עוסקת בעשייה שאני יכולה לעשות, כבן אדם שמתמחה בתחום הזה. זה לקחת מקרים ולתת להם תשומת לב והערכה מקצועית מתאימה. בן אדם שאני כתבתי לו חוות דעת – מקבל טיפול, הוא, ואשתו והילדות. באופן אישי כשאני כותבת חוות דעת, אחת המטרות היא לאפשר בחירה של טיפול מתאים, וזה תפקיד של רופא”.

את לא מרגישה שהאמפתיה למתלונן על עינויים יכולה להשפיע על המקצועיות שלך?

“אני לא מרגישה סימפטיה. ממש לא. אני באה לבדוק תלונה”.

לא שואלים למה עינו

“חייבים להבין משהו”, אומרת בירמנס, “כרופאים אנחנו מסתכלים על בן אדם כבן אדם, ויש דברים שאדם אחד לא יכול לעשות לאדם אחר. אנחנו לא שואלים אף פעם למה עינו, אם היה צריך או לא, עד כמה הפצצה תיקתקה. לא מעניין אותי אם יש לו שלושה ילדים או שהוא חוטף ילדים. זה לא חשוב.

“יש מדינות שבהן עינויים – ההגדרה הרשמית היא ‘גרימת סבל או כאב מכוונת על ידי גורם רשמי’ – אסורים לחלוטין. בגרמניה למשל. היה מקרה מפורסם ששוטר איים על חשוד בחטיפה, שהסתיר את מקום הימצאו של הילד שחטף, שהוא יתן לו סטירה. זה היה בשלב שלא ידעו איפה הילד והוא ניסה להוציא ממנו מידע. זה הוקלט. אחר כך התברר שהוא באמת היה החוטף, והילד כבר היה מת. החוטף תבע את המדינה על שעבר עינויים, וזכה. ההודאה לא היתה קבילה”.

סיפור קשה לעיכול, ועוד לא הגענו לישראל, לנחקר שיודע על מחבל מתאבד שנמצא עכשיו בדרכו לפיגוע, ויש סיכוי לחלץ זאת מפיו ולהציל חיי אדם. נראה שעינוי הוא כמעט בלתי נמנע במצב כזה.

“עינויים על ידי המדינה מוגדרים במקרים רבים כהצלת חיי אדם. הרבה דיברנו על ‘הפצצה המתקתקת’, זה דבר שחוזרים אליו תמיד כשמדברים בישראל על עינויים. אז קודם כל, לא בטוח שלא היו משיגים את המידע אחרת, בלי להטיח ראש של בן אדם בקיר. ולגבי הרבה קורבנות לא יצא מזה כלום, הם עברו התעללות או יחס משפיל בלי להוציא מהם אינפורמציה או להציל חיי אדם”.

והמקרה האחד, והרי היו יותר, שזה כן הציל חיים?

“עדיין אני חושבת שמדינת חוק לא צריכה בכוונה לגרום לסבל וכאב ולהרוס את הבן אדם. צריך להיות גבול שלא עוברים אותו, שהוא לא נתון לדיון. ככה אומרת האמנה הבינלאומית נגד עינויים שישראל חתומה עליה”. הד”ר ארבל סבורה ש”זה מאוד מורכב, אבל היפה הוא –  שזה לא רלוונטי. אתה שם קו. המימסד בא, ובמשך ימים גורם סבל מאוד גדול לבן אדם שלא יכול להגן על עצמו , וזה מאוד גרוע”.

את מכאן, לא מאירופה הקלאסית. לא היו לך התלבטויות?

“בהתחלה היו שאלות של רופאים אם מותר, במקרים מסוימים, לענות עצורים, ואחרי מה ששמענו הגענו למסקנה ברורה: שלא. ה’אחריזציה’ של הפלסטינים בארץ היא מאוד חזקה, מושרשת במערכת החינוך, וזה מה שמאפשר לחשוב שאולי זה בסדר. הגענו למסקנה שאנחנו לא מתעניינים בשאלה למה הבן אדם נחקר. בדיוק כמו שאני לא אשאל אשה שהותקפה למה הלכה בסמטה חשוכה. לא חשוב למה הוא נחקר ומה עשה. וההיפך – זה שאני כותבת חוות דעת לא אומר שאני מסכימה עם המעשים שלו, שבגללם הוא נשפט. זה בכלל לא קשור אחד לשני. זה לא רלוונטי. אין פה סימפטיה, רק חוסר קשר מוחלט בין רגשות או מחשבות שלך כאדם לחובה שלך כרופאה.

“אני זוכרת שכשהייתי אחות, במהלך לימודי הרפואה, הייתי אולי בת 22, והגיע שוטר עם עצור חבול ומוכה, ואני טיפלתי בו. השוטר אמר לי: ‘מה את מטפלת בו כל כך יפה? את יודעת מה הוא עשה?’ ואני, שאני באמת ילדה טובה ויש לי כבוד לשוטר, אמרתי לו: ‘אנחנו בית חולים ואני עושה מה שצריך. אני הולכת להיות רופאה, לטפל באנשים’. לא הייתי מודעת בכלל לנושא העינויים, אבל היה שם משהו מאוד ברור”.

להיות יחד עם המטופל

“במשך שנים טיפלתי בילדים ועסקתי מקצועית בהגנה עליהם”, מספר ד”ר סנש, “זה לא היה כדי לברוח מהטראומה שלי, להיפך. מה שלא מבינים, גם באגף השיקום של משרד הביטחון, זה שטראומת שבי בכלל לא דומה לטראומת קרב. יש הבדל מהותי ביניהן. טראומת שבי היא פגיעה בתוך קשר, בתוך מערכת יחסים שנמשכת, והעצור נכנס עם הזמן לרגרסיה והופך לחסר ישע ותלותי בשובה. זה מאוד דומה לפגיעה בילדים. עברנו גם עינויים, כמובן. למעשה דרך ההשתלמויות שאני עושה היום אני מזהה דברים שעברתי, וגם עולות בי תהיות לגבי הטיפול בנו”.

סנש נזכר איך בזמן השבי “מגיע בן אדם שחטף פגיעה בראש ואיבד את ההכרה. אני זוכר אינסוף פעמים שהוציאו אותנו מהכרה והחזירו. אינסוף. זו פעולה מאוד פשוטה, במכה קלה ומכוונת. המטרה היא לערער אותך בחקירות, ולפעמים פשוט להשתעשע. זה גורם לנזקים רפואיים, שלא לדבר על הנפשיים, הידיעה שאפשר ככה למוטט ולהעלים אותך. כשאני שומע את זה ממטופל זה מעורר גם אצלי את הפגיעה, ברור, אבל לא משתק. בשבויים, אגב, אני לא מטפל”.

סנש מספר שכשנכנס בפעם ראשונה לאיבחון של פליט שטען שעונה בסיני, יחד עם רופא, “ראיתי אותו ניגש אל המטופל, נוגע בו, תר ובודק ומחלץ את סיפורו –  לא כדי להגיד משהו בחוות הדעת אלא קודם כל לשמוע – זה החזיר אותי אל הוועדות הרפואיות שהיו לי כשחזרנו לארץ. הרופאים ישבו מאחורי שולחן, ניצבו תמיד כנגד, תמיד הייתי צריך להוכיח שנפגעתי, הרגשתי שהשתעשעו בנו. כל כך התרשמתי לראות רופא שיחד עם המטופל, שמספר תוך כדי את סיפורו ולעתים חי מחדש את מה שהיה – וזה החלק שלי באימות – מחפש את מקור הפגיעה, כמו בלש”.

והדילמה האישית, מול אדם שעונה בחקירה? מי כמוך יודע שבך היו נוהגים גרוע לפחות באותה מידה בצד השני.

“המצב הקל לטעמי הוא כשאתה מתמודד עם פליטים, כי הרוע נעשה בחוץ. הוא סבל בארץ שלו, ואז בדרך, בעיקר בסיני, ואתה בא כמאבחן יהודי, ישראלי וגבר – אתה לא מהצד שעשה את הכאב, אתה המושיע. כשאתה בא לראיין פלסטיני אתה מייצג את מי שבא לעזור וגם את מי שפגע בו. אז זה אולי היה טרוריסט שאיים עליך, וכשישתחרר שוב יאיים עליך, זו אפשרות, אבל ברגע שעבר עינויים הוא הופך מפוגע לקורבן ואתה צריך להחזיק את הידיעה הזאת.

“זה דבר שקשה לעשות. רופא יותר קל לו – הוא בודק את היד שהיכתה או זרקה את הרימון, ואילו אני כפסיכולוג מסתכל גם על הראש שנתן פקודה. בשיחה זה יכול לעלות: הוא יגיד ‘אתה יודע במה האשימו אותי?’ ואני יכול לענות ‘לא מעניין אותי’, או כן להתייחס ואז לראות איפה זה מעמיד אותי. זו דילמה שדנים בה, אני לא יכול להגיד מה עושים. זה פותח מרחב התנסות לא מוכר”.

כל זה לא ישפיע על חוות הדעת שתוציא?

“אנחנו לא בתפקיד להגיד אם עינויים קרו או לא. לא היינו שם. אני יכול רק להגיד – כי אחרת חרגתי מעולמי המקצועי ונהייתי פרקליט של מישהו – ‘הסימפטומים והדברים שאני חווה מתאימים לתוצאות של עינויים’. אני גם צריך לבדל, אם אני בודק מה שקרה בסיני, או בחקירה שיש חשד שהיו בה עינויים, צריך להניח בצד את כל הרקע. הפליט הגיע בכל מקרה ממצוקה, עוני, מלחמה, אולי סחר בבני אדם, עבדות – יש סיכוי טוב שהוא כבר פוסט-טראומטי. הפלסטיני שעונה, אני מתעלם מהמעצר, הילדים שאולי בכו בלילה, איום שיפגעו לו במישהו קרוב, לעתים הפשטה של אדם ליד משפחתו. אני בודק את העינויים, ומנסה לעשות צדק.

“אני יכול להגיד שאדם שעונה, אם יחזירו אותו לכלא, או למחנה חולות, יש סיכוי טוב שזה יעורר אצלו את הטראומה: שוב מחנה במדבר, שליטה על אורחות חייו, ניתוק מהחיים. יש לך סיכוי לתת חוות דעת שתמנע מעצר, לחלץ אותו. אבל איך לא נתפתה לעשות את זה במאסה? בזכות הידיעה שאז תהפוך לחותמת גומי ותאבד את המקצועיות”.

להרחיק את האמת

במשך ההכשרה הם כתבו חוות דעת שסייעו לשחרר ולמנוע מעצר של שני מבקשי מקלט, ואחת שצורפה לעתירה בגין עינויים של פלסטיני שהמדינה מודה שעונה בשב”כ, אך מסרבת לפתוח בחקירה פלילית של עינויו, כמו במקרים נוספים3. השלושה יהיו בין המדריכים בהכשרה הבאה שתיפתח לרופאים, הפעם בשיתוף פעולה עם הסתדרות הרופאים (הר”י).

השלושה עוסקים בדילמות מקצועיות ומוסריות הרבה יותר מכפי שעושה זאת המערכת שבתוכה הם פועלים. חובתו של רופא לדווח על חשד לעינויים במקרה שהגיע אליו (בדומה לחובת הדיווח על התעללות בילד, אשה או חסר ישע), היא עניין חדש בישראל, ועד עצם היום הזה לא יושמה. בינואר 2012 מינה בועז לב, המשנה למנכ”ל משרד הבריאות, ועדה שלה אמורים אנשי סגל רפואי לדווח על נחקרים שהגיעו במהלך חקירתם עם פגיעה במצבם הבריאותי. הוועדה אמורה גם לקבל ולטפל בפניות בנוגע לרופאים שנמנעו מלדווח על עינויים. “הועדה מונתה ב2012 ומאז לא התקבלו דווחים מצוותים רפואיים לגבי חשד לפגיעה בעצירים”, נמסר מדוברות משרד הבריאות, בתגובה שנמסרה יותר משבועיים לאחר הפניה. “בקרוב יחודש מינוי הוועדה ומשרד הבריאות יפעל להגברת מודעות הצוותים הרפואיים במערכת הבריאות לקיומה”.  

“אם אסיר מגיע לחדר מיון עם סימני אלימות, לפי פרוטוקול איסטנבול, אמורים לכתוב על מה הוא מתלונן ולבדוק ולתעד סימנים”, אומרת בירמנס, “אבל זה בתיאוריה. פרקטית, כשמדובר באסיר, ובמיוחד בפלסטיני עצור, מתעלמים לעתים גם מסימנים ברורים על הגוף. יש לו שבר ביד? גבס, והוא משוחרר, הביתה או חזרה לידי מי שמחזיק בו. לפי אמנת טוקיו אסור לשחרר אדם חזרה לידי מי שמענים אותו”.

אספתי הרבה עדויות על התעללות ואונס במבקשי מקלט מאריתראיה במחנות של הבדואים בסיני. באיזשהו שלב, התחלתי לחשוב שזה לא יכול להיות אמיתי. העובדה שהגרסאות נורא דומות, במקום שהיא נהפכה להוכחה עבורי, העלתה אצלי מחשבה שהם בעצם בדו איזו אגדה שעוברת מפה לאוזן ומשרתת את “הסיפור” הכללי.

“זה מה שכולנו עושים”, מחייכת בירמנס, “גם כשאת נתקלת בקורבן עינויים, את מנסה לעשות הכל כדי להרחיק את האמת, המוח שלך מחפש כל הסבר ללמה זה לא יכול בעצם להיות”.

אז העינויים בסיני באמת התרחשו?

“כן”, עונות שתי הרופאות, וארבל לא משאירה מקום לספק: “ראינו את התמונות של האנשים ששפכו להם פלסטיק רותח על הגב. זה לא יכול להיות שום דבר אחר. פגשנו אותם. לבדואים, שלא כמו המענים מטעם הרשויות בישראל, לא איכפת להשאיר סימנים.

“פה חלק מהטכניקה היא להשאיר כמה שפחות סימנים על העור, בלי חבלות ובטח בלי צלקות. שמים אזיקים על האמה או על הזרוע, מניחים מטפחת מתחת, אבל לא הם ולא והמעונים יודעים שכל זה משאיר סימנים נוירולוגיים. פגיעה בעצבים. דברים שאפשר לראות במיפוי עצמות, בהדמייה של המוח, ובטח באיבחון פסיכולוגי. יש היום כל כך הרבה דרכים ללכת בעקבות הסימנים האלה, ולהתקרב אל האמת”.

לקריאת הכתבה באנגלית

תגובות

Send this to a friend