כבר כמה שנים שאני משחקת עם עצמי בלופּ במשחק מושך הלב "דמנציה או סרטן". כאילו שמישהו שואל לדעתי או שהאין-גיוון שהמשחק הזה מציע מרתק במיוחד. כמו מחט על תקליט שרוט. אגב, התשובה שלי תמיד אותה תשובה – אני, חס וחלילה טפו-טפו-טפו, אם לא תהיה ברירה וזה יהיה חייב להיות אחד מהשניים, חמסה-חמסה, שום-בצל, אני אבחר בסרטן, בעיקר כי מורפיום, אבל לא רק.
כשהייתי צעירה יותר, טיפשה יותר והיפוכונדרית הרבה יותר, נהגתי לבחור דווקא בדמנציה, תחת ההנחה שבדמנציה בני המשפחה מאוד סובלים אבל אתה עצמך צף לך בנחת, חסר מודעות או בינה ומה 'כפת לי אני, דרך נפלאה ללכת.
אבל אז באו החיים, עם ההומור הכל כך מיוחד שלהם, וכיפכפו לי את הצורה.
כבר שנתיים וחצי שאני חיה בחדר המתנה.
לאבא שלי היתה תאונה, פגיעת ראש קלה שהידרדרה ועכשיו הוא סיעודי. דמנטי. השארנו אותו בבית. מצאנו לו את הפיליפינית הכי מתוקה, עם ההומור הכי משובח. והיא ואמא שלי מטפלות בו סביב השעון, בבית שבו התפאורה מנסה להישאר בדיוק כפי שהיתה ורק בוהק מקרי של מתכת מסגיר את עובדת היותו של הבית הזה סוג של בית חולים, הוספיס.
אבא שלי היה פעם איש סוער, מצחיק, מבריק ותמיד-תמיד אוהב. אוהב ואהוב. שתי תכונות שממשיכות לשרוד את הכל. הוא שוכב במיטה רוב הזמן, לעתים מוקם, נתמך ומאותגר. התקשורת אתו מינימלית. יכולים לעבור ימים ושבועות של אפס תקשורת מבשרת נסיגה, ואז תגיע הטבה יחסית ומפתיעה והוא יציץ מבפנים, עמוק מבפנים, האדם שהוא, לא זה שהיה, זה שעכשיו, שהוא גרעין, יסוד, של מה שהיה, ויקרוץ לי בדרכו המשונה. פה מלה שנהגית בקושי, שם סימן לחיוך, רוב הזמן משהו אנרגטי שאי אפשר להסביר במלים. כשזה קורה אני מאושרת כי אלוהים, כמה שאני מתגעגעת, אפילו למעט הזה, אבל בלילות שבאים אחר כך אני משלמת בחלומות זוועה, חלומות אלימים וקשים, כי בסופו של דבר ההכרה הנוראה מכל היא העובדה שהוא שם בפנים, כלוא בגופו, במצבו, נע בין רמות שונות ומשתנות של הכרה, הבנה ותקשורת.
אני בת יחידה. גם אבא שלי בן יחיד, משפחה קטנה. בחלוקת הכוחות שערכנו, ובהתחשבות ורגישות רבים, אמא שלי עשתה הכל כדי שאני אוכל להמשיך ולחיות את חיי, עד כמה שניתן, בתוך האסון הזה שנפל עלינו. יש לי ילד, ועבודה, לפעמים אני גם מנהלת סוג כזה או אחר של חיים. כך שאני בביתי שבמרכז העיר והם בביתם שבצפונה. זה ההווה המתמשך שלנו ואנחנו מנסים לעשות בו את הכי טוב שאפשר. כמו בשאר סוגי הדמנציות, ולא חסר, וזה עניין שרק ילך ויתפשט על פי דיווחים רפואיים כאלה ואחרים, זה הווה מתמשך ארוך ומייסר שבמהלכו את, בת המשפחה, עוברת תחנות רבות של אבל ואובדן. מאבדת ומאבדת ושוב מאבדת. פעם נהגתי לומר שאני "מתייתמינג" כי הנוכחות של זה כל כך חריפה וברורה ומתמשכת, מתמשכת עד בלי די.
האבא המפואר שהיה לי כבר איננו, אני יודעת את זה בין השאר כי אחרי ההידרדרות ההיא שהפכה אותו לסיעודי "מלא", שבועיים לפני בר המצווה של הנכד האהוב שלו, עברתי תקופה ארוכה של אבל. שנה וחצי בכיתי. בולמוסים של דמעות. מיעוטם בגלל הקושי והאימה הכמעט בלתי נתפשת שבמצב החדש ורובם על האובדן. בכיתי בבית. לבד. ובכיתי בבריכה. שוחה ובוכה בוכה ושוחה. בריכה של דמעות ושל כלור. כך נראו החיים החדשים שדבר מתפאורתם לא השתנה – כי אני בביתי, והורי בביתם ואבא שלי לגמרי מהלך על פני האדמה אבל הוא כבר לא הוא. והוא גם לא מישהו אחר. הוא "הוא" אחר, מצומצם, קטן, אולי הוא תינוק ואולי פשוט "הוא" גרעיני. גרעין של "הוא" אבל כבר לא פוטנציאל, "הוא" מופשט, אנרגטי כמעט – הומור, אהבה, נדיבות לב ותלות אינסופית בסביבתו.
התאבלתי. התאבלתי תוך ידיעה שזו לא תחנת האבל הסופית, שעוד אתאבל. כי איבדתי דבר יקר אבל אני עדיין לא יתומה וכל הסימנים מאותתים על כך שבקרוב אהיה כזו, כי הרצפה נשמטה וכל תנועה מצביעה על הידרדרות וגם הרופאים מזהירים. רק שזה לא קורה ועובר עוד שבוע ועוד חודש ופתאום גם עוד שנה ואז כבר שנים, וספק התרגלתי רק שאי אפשר להתרגל, איך אפשר להתרגל? ואיך אפשר להסביר לאנשים סביבי שאני כאן כולי, ואני אפילו במצב רוח היתולי רוב הזמן, היפר-היתולי הייתי אומרת, כי משהו חייב לחפות על כל החרא הזה, אלא שחלקים ניכרים ממני ישובים עכשיו במקביל בחדר ההמתנה האמורפי הזה, דרוכים לכל קריאה, מודעים ולא מודעים להתייתמות הסופית שמעבר לפינה.
בסרט האיראני הכל כך יפה "פרידה" של פרהודי מצאתי את הביטוי המדויק מכולם למה שאני מרגישה – כי שם מעבר לפרידה מאשתו ולעלילת ההסתבכות עם הזוג השני, מתוארת כל כך יפה מציאות של בן לאב חולה אלצהיימר. עלילות שלמות נפרסות ומתפצלות ובמקביל כמו תוכנת "חלונות" כל הזמן חלון אחד פתוח שם, על הבית שהוא הוספיס, עם האב החולה וחסר האונים, המבולבל והאבוד. והגיבור, מה שיעשה או לא יעשה, זה אתו כל הזמן, מפעיל ומצמית – החרדה, הדאגה, חוסר האונים.
כולנו חיים בחדר המתנה, זה ברור. בסוף מתים, כן, ואנחנו על זמן שאול. זה איפשהו אי שם שוחה בקרקעית ימת הנפש שלנו, מרים ראש לעתים אבל רוב הזמן קבור תחת מי היומיום האדירים, וכשאדם שאנחנו אוהבים שוכב חסר אונים – הכרתו – הכרתנו – ואנחנו עכשיו אחראים על הגנתו – חדר ההמתנה הזה הופך נוכח 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
את חדר ההמתנה שלי קישטתי בהומור ופרחים ואני יושבת בו ומנסה להספיק השד יודע מה, כי המוות, כשהוא נוכח, עובד לכל הכיוונים, גם אם כרגע נראה שלא לי הוא אורב.
אני יושבת וכותבת, יושבת ומקשיבה לקולות שבוקעים מהעבר השני רק כשאני מוכרחה, למרות שאני ערנית אליהם כמו חיה, משתדלת לא לחשוב על היום שאחרי, משתדלת לא לרדת עם הפמליה המלווה נמוך מדי, עמוק מדי, לבל אבלע.
