אני אוהבת את פדרר. באמת אוהבת את פדרר. אני זוכרת את פדרר משחק בהופמן קאפ של שנת 2000 עם מרטינה הינגיס לצידו, אז הוא עוד לא היה "פדרר". אני זוכרת אותו מתייפח אחרי ההפסד לנדאל בגמר ווימבלדון ב-2008 כאילו זה היה אתמול. אני לא אוהבת את פדרר פחות מאף אחד מהעיתונאים הישראלים שהשתפכו על הניצחון המרגש שלו באוסטרליה, בעצם אולי קצת פחות מאלון עידן שהוא באמת גדול ז'אנר ה-"התפייטות על פדרר". אחרי כמה שנים של נסיגה, זכינו בשבוע האחרון לגל נוסף של מיטב כותבי הז'אנר, מאוריאל דסקל בכלכליסט דרך עינב שיף בידיעות ועד למאסטר עידן שהגדיל לכתוב, ובצדק:
"תרשמו: מוחמד עלי. דייגו ארמנדו מראדונה. מייקל ג'ורדן. רוג'ר פדרר".
אין לי שום השגה לגבי מיקומו של פדרר באותה השורה. הניצחון האחרון על נדאל, בגיל 35, בגמר של גראנד-סלאם במלבורן, הוא רק תזכורת שנועדה למי שאולי שכח, לאלו שמיהרו להספיד ולהיפרד מאהובנו השוויצרי. ברור לכן שיגיע פה "אבל", נכון? אז הנה הוא –
לפני קצת פחות משנה, באחת ממסיבות העיתונאים במהלך ווימבלדון, סרינה וויליאמס נשאלה האם היא הייתה רוצה להיזכר כ-"אחת מהאתלטיות הנשים הטובות בהיסטוריה?". סרינה ענתה: "הייתי רוצה להיזכר כאחת מהאתלטים הטובים בהיסטוריה", תשובה שמיד מונפה על ידי הספונסרית נייקי, שיצאה בסדרת פרסומות שהרימו לכוכבת. הדיון הזה, אודות המורשת של סרינה ומיקומה בהיסטוריה של הטניס, של ספורט הנשים ושל הספורט בכלל, המשיך לעלות בכל ראיון שנערך עמה מאז, וכולם זכו ממנה לאותה התשובה: "אם אני הייתי גבר, היינו מנהלים את השיחה הזאת כבר לפני כמה שנים".
כמה חודשים לפני אותה תקרית בווימבלדון 2016, במסיבת עיתונאים לפני גמר הנשים בטורניר היוקרתי "אינדיאן וולס" בין סרינה לויקטוריה אזרנקה, אמר מנכ"ל הטורניר כי "סבב הנשים הוא ארגון עם מזל, שרוכב על ההצלחה של סבב הגברים, אם הייתי שחקנית אישה הייתי יורד על הברכיים ומודה לאלוהים על כך שרוג'ר פדרר ורפאל נדאל נולדו, כי הם החזיקו את הספורט הזה". הוא כמובן התנצל לאחר מכן, אבל זכה להסכמה מסויגת מצידו של מי שהיה אז מדורג במקום הראשון בעולם בסבב הגברים (היום מספר 2) נובאק דג'וקוביץ' שאמר "הנשים נלחמו עבור שכר הוגן בטורנירים והצליחו (חלקית, ש.ע) אבל המספרים מראים שמשחקי הגברים מושכים יותר קהל ולכן סבב הגברים צריך להילחם כדי שנקבל יותר. הנשים נלחמות על שלהן ואנחנו צריכים להילחם על שלנו". הוא כמובן חתם את דבריו, במיטב המסורת הפטרונית, עם כמה דברי שבח למין הנשי "יש לי כבוד עצום למה שנשים עושות והשיגו בספורט העולמי. הפיזיולוגיה שלהן שונה משלנו, הן צריכות לעבור דברים שאנחנו פטורים מהם – אתם יודעים, ההורמונים וזה, לא צריך להיכנס לפרטים… יש לי המון כבוד לנשים שמתחרות ברמות הכי גבוהות. הן צריכות להקריב זמן עם המשפחה ולקבל החלטות קשות בנוגע לגוף שלהן כדי להמשיך להתחרות בספורט מקצועני".
אף אחד לא מדבר על אינסוף השיאים ששברה, סרינה וויליאמס. צילום: Leonard Zhukovsky / Shutterstock, Inc
טיעוניו של דג'וקוביץ' מייצגים בצורה מושלמת את ההתנשאות הרווחת כלפיי ספורט נשים באשר הוא, הנחה מובנית שמשחקי גברים באשר הם מושכים יותר קהל, כשהמציאות לפעמים מראה אחרת (תשובתה של סרינה לטענותיו הייתה שהכרטיסים לגמר הנשים של אליפות ארה"ב הפתוחה נגמרו לפני שידעו מי ישחקו בו). לצד הנחה שנשים מוותרות על יותר כדי לשחק "במגרש של הגדולים". בפעם האחרונה שבדקתי לרוג'ר פדרר היו ארבעה ילדים (שני זוגות תאומים), דג'וקוביץ' עצמו הוא אבא, וגם מארי הפך לאחרונה לאבא. גם הם מוותרים על זמן עם המשפחה וגם ההחלטות שלהם קשות, אבל המחשבה שעבור נשים הוויתורים המשפחתיים הם קשים יותר מונחת כל כך עמוק בתרבות שלנו, שברור לנובאק שלנשים "קשה יותר". אגב, אני בטוחה שהוא מכיר גם את קים קלייסטרס שלקחה בסוף העשור הקודם שלושה טורנירי גראנד-סלאם אחרי שכבר הפכה לאמא, אבל באמת למה לסבך עם העובדות?
אני לא מפקפקת ביכולותיהם של עיתונאי הספורט בישראל לחשב ולהבין ש-23, שיא הגראנד-סלאמים ההיסטורי והחדש על שמה של סרינה אחרי הניצחון על אחותה ונוס בגמר במלבורן, שמשאיר מאחור את השיא ההיסטורי של שטפי גראף (22 גראנד-סלאמים) – הם יותר מ-18 (שיאו של פדרר). לכן, ההסבר היחיד לכך שהישגה ההיסטורי של סרינה זכה לדיווחים פושרים והתייחסויות "חדשותיות" בניגוד למגוון ההשתפכויות על פדרר הוא שספורט נשים פשוט לא מעניין את התקשורת הישראלית.
זכה "רק" ב-18 גרנד-סלאמים. פדרר. צילום: Leonard Zhukovsky / Shutterstock, Inc
לסרינה אין מי שיתפייט עליה בישראל: על הסרב המושלם, העקשנות והצעקות, שבירת המחבטים, על השחקנית שחזרה לשחק אחרי קריש דם בריאות ששם אותה בסכנת חיים וטיפסה בחזרה לפסגה, על אינסוף השיאים שהיא שברה (בן היתר, היחידה שלקחה 10 גראנד-סלאמים בשני עשורים שונים), על האחיות שגדלו ברחובות הקשים של קומפטון קליפורניה וחזרו לשם ממש לפני כמה חודשים כדי לחנוך מגרשי טניס חדשים ומרכז לנפגעי אלימות ע"ש אחותן הגדולה שנרצחה שם.
באופן אירוני משהו, בזמן שאלון עידן שמט את סרינה מהרשימה, אחד מכוכביה, מייקל ג'ורדן, דאג לשלוח לסרינה מתנה לרגל הניצחון ההיסטורי באוסטרליה: נעלי אייר-ג'ורדן מיחדות עם המספר 23, שיא הגראנד-סלאמים של סרינה, ומספר הגופייה של אגדת הכדורסל. עיתונות הספורט עוד לא התרגלה כנראה, אבל את ההזמנה למועדון של הגדולים מכולם סרינה כבר קיבלה.