פייסבוק התחיל להזכיר לי את האירועים שקדמו למבצע צוק איתן. כבר עברו 3 שנים. לפעמים זה מרגיש כאילו עברו כבר 20 שנה, ולפעמים כאילו זה היה אתמול.
זיכרון הוא דבר מתעתע ואתה מגלה שלא הכל התרחש כמו שזכרת. אתה מספר לעצמך סיפור, אבל המציאות לפעמים קצת שונה.
כשעוברים על הפוסטים האלו היום זה נשמע כמו צעקה לעזרה של אנשים שיודעים שהם הולכים לטבוע, הם רואים את המערבולת, ואנשים אחרים עומדים על החוף ומסתכלים ולא עושים דבר. הכל ברור וידוע וזה מייאש כל כך. כולם שיחקו את תפקידם במחזה האבסורד של המזרח התיכון, ובסוף זה נגמר במלחמה עם אלפי הרוגים רק כי אף אחד לא העז לצאת מהתפקיד שלו במחזה, לעצור לרגע ולצעוק שהמלך ערום. לפעמים אני מרגיש כמו הילד באותו מחזה – אלא שאף אחד לא הקשיב.
אני רואה גם את התגובות בפוסטים ואני חושב כמה אנשים נמצאים במקומות אחרים היום, וכמה הקיץ הנורא ההוא שינה אותם. יש לי חברים שפשוט התייאשו וקיפלו את הראש והזנב. מעטים ברחו לחו"ל, רבים יותר פשוט ביצעו הגירה פנימית כי הם לא מאמינים שיהיה כאן טוב, וחבל לנסות יותר. העיקר זה לחיות את החיים שלך בכמה שפחות דאגות. יש כאן אנשים שפשוט איבדו אמון במועצה האזורית, בצבא, במדינה, ויש כאלו שזה גרם להם לצאת מהקונכיה ולקחת אחריות, על עצמם, על הילדים ועל הסביבה.
צוק איתן בעיקר הייתה נקודת שבר שממש לא נרפאה, וכשאתה קורא ושומע את החדשות בקשר לעזה אתה גם מבין למה.
מטע אבוקדו עולה באש כתוצאה מנפילת פצמ"ר, קיץ 2014. צילום: ארנון אבני
אבל התכוונתי לדבר על עצמי:
אז גם בעבורי צוק איתן זה פצע שעוד לא הגליד. כל יום בדרך לגן של איתן אני עדיין עובר ליד המקום שבו נפל הפצמ"ר שהרג את שחר וזאביק, ומביט בסימנים שנותרו על העצים. הם עדיין לא הגלידו לחלוטין אבל לאט לאט נעלמים. כמו הזיכרונות, גם הם כבר לא מספרים את מה שהיה שם. והראש מספר לך שצריך להמשיך לחיות ולהשאיר את הכל מאחור, אבל הבטן והלב לא נותנים. מדי פעם כשאני רואה הרבה אנשים ביחד בקיבוץ אני חושב לאן הם ירוצו כשייפול קסאם, ובכל פעם כשאני מגיע לבית האריזה לאבוקדו ורואה את הקיר המצולק, אני מתחיל לחשוב מה יקרה בפעם הבאה ואם זה יקרה באמצע העונה – מה נעשה? ועדיין יש כאן דיונים לאן להתפנות ואיך, ומדי פעם עוד יש תזכורת ממשרד עורכי הדין שרוצים עוד מסמך כי גם את הפיצויים על צוק איתן עוד לא קיבלנו.
אבל אלו הדברים שעוד קל לחיות איתם. הם הבריחה מהדברים הקשים באמת.
מרמה כה גדולה של שבר וחוסר אמון. חוסר אמון בממשלה שלי ובכלל במחויבות וברצון שלה לשנות כאן משהו; מתחושת התיעוב מול ההנהגה הפלסטינית שמשחקת בחיי התושבים של עזה רק כדי לצבור כמה נקודות בפוליטיקה פנימית לא רלוונטית; מחוסר האמון בצבא וההבנה שאנחנו לא ממש מעניינים אותו, וגם האזרחים בצד השני לא ממש, ושמטרתו העיקרית הפכה להגן על חיי החיילים, והזלזול המוחלט במגורים ובפרנסה שלנו מצד הצבא.
אבל אלו הדברים שאני עוד יכול לחיות איתם. זה לא אני, ואני לא אחראי. המלחמה הזו גם הוכיחה לי את השבר המגדרי שיש כאן. לא סתם נשים היו המתנגדות הגדולות למלחמה הזו, הן אלו שהרגישו את אווירת הפחד בבית, הן אלו שטיפלו בילדים תחת הזעקות כשהגברים המשיכו לעבוד כרגיל, ואני חושב ש-551 ילדים הרוגים ערערו את עולמן הרבה יותר.
נשברו לי האמון ותחושת השייכות מול מחנה פוליטי שלם שהייתי שייך אליו. אין כיום פוליטיקאי אחד בכנסת שאני יכול לומר שאני מרגיש שמייצג אותי. הם לא הבינו אותנו, חשבו וחושבים בסטריאוטיפים, ויתרו על הקרב עוד לפני שהתחיל, נעמדו בפינה מול הצועקים "בוגדים", לא הציעו אלטרנטיבה, ואפילו לא ידעו לחבק ולשתוק כשצריך. הם עשו בעיקר ניסיונות מגושמים לגזור קופון, או להגיד את הדבר הנכון. גם השמאל ה"רדיקלי" לא היה טוב יותר. הוא תקוע בסיסמאות ותפיסות עולם שלא מסוגלות להכיל את המורכבות של מה שקורה כאן, וחסר יכולת מוחלט לגלות אמפתיה שלא לחלשים ביותר.
ויש גם את חוסר ההבנה מול האנשים שגרים כאן, בקיבוץ ובאזור, ואיך לכל הרוחות אתם לא צועקים, ואיך אתם לא מנסים לשנות, ואיך אתם נותנים שיהפכו אתכם לאבני משחק בתוך הפוליטיקה הישראלית המסריחה, ואיך אתם מוותרים על כל אפשרות למאבק על עתיד טוב יותר תמורת עוד קצת כסף.
אתה רואה מחנה שפשוט מפחד. הם ייצאו בדרישות שנקבל כסף והטבות ושמירה, אבל יברחו מלהגיד מה צריך לעשות כדי שזה ייגמר. וכמובן שיש גם את המחיר האישי: אקטיביזם תמיד מתסכל מצד אחד אבל נותן סיפוק של עשייה בצד השני, וכאן היה בעיקר תסכול, ומחירים אישיים מאוד לא פשוטים, גם כלכליים, וגם משפחתיים.
והיו גם דברים טובים. סולידריות תוך-קהילתית מדהימה, מנהיגות מקומית חזקה, סולידריות בין קהילות. כשאני נזכר שקיבוץ משמר העמק אירחו אותנו במשך כמעט חודשיים בלי לקבל אגורה מהמדינה, זה כמעט בלתי נתפס. והיה גם ארגון צח"י של אופקים, שכולו קם בהתנדבות, שדאג למקלטים לרהט, ועוד. והיו גם המון אנשים טובים שרצו וניסו לעזור.
גיליתי את העובדה שפעמים רבות מעשים הם חשובים ומשמעותיים הרבה יותר מדעות ואמירות. גיליתי ששותפות הגורל (נרצה או לא נרצה) של תושבי הנגב היא הרבה יותר חזקה מכל מיני הפרדות עדתיות, מעמדיות, וכלכליות. גיליתי את זה שבסוף כל שינוי כאן צריכה להיות פעולה משולבת מלמטה ומלמעלה – רק חבל שבמקרה שלנו אף אחד למעלה לא לקח את הכפפה.
ועדיין אין חשמל בעזה.
בר חפץ הוא תושב קיבוץ נירים שבנגב המערבי
