כבר הרבה שנים שאני לא יכול להעביר את החיים פה בלי לברוח מפעם לפעם. האלימות, הכוחניות, הגסות, הרעש. הטיפשות. בן אדם זקוק לבועה של שקט בשביל לשמור על שפיות.
ב"בריחה" אני לא מתכוון לנסיעה לחו"ל. למי יש כסף לזה. מסתפקים בבריחה בדמיון. אסקפיזם, מה שנקרא. בהתחלה הייתי בורח לספורט. מכבי חיפה ליתר דיוק. שנים שהרגשתי בזכותה כמו בחור ממנצ'סטר, אנגליה ולא מנווה שאנן, חיפה. מצד שני, בשביל אסקפיזם אמתי צריך שהקבוצה שלך תמשיך להצליח, אחרת הבריחה יכולה להיות יותר קשה מהמציאות. ומי שעוקב יודע שבשנים האחרונות להימלט מהמציאות למכבי חיפה זה לברוח מהפח אל התחת.
נאלצתי למצוא את האסקפיזם שלי במקום אחר. נהייתי אובססיבי לסדרות מחו"ל. בתיקיות הסדרות שלי במחשב יש לי המון מקום להסתתר. הרבה יותר ממה שאני יכול לראות. אבל אני חייב להרגיש שאני לא לכוד, שיש לאן לברוח. כל פרק הוא מקלט בטוח לחצי שעה-שעה, כל סדרה היא בונקר אטומי שיכול להגן עליי בין שבועות לחודשים. כל תיקייה היא הבטחה להפוגה.
איזה הפוגה ואיזה נעלי צבא. המציאות רדפה אחרי לכל מקום. אותם מיליטריזם, אלימות וכוחניות שברחתי מהם הגיעו בעקבותיי אל המסך. לפעמים, כמו ב"הומלנד", ב"חטופים" או ב"פאודה", המציאות היא פשוט גרסה של עצמה. לפעמים היא מנסה להסוות את עצמה, אבל ערפדים, חייזרים וזומבים יקרים – אתם יכולים להפסיק עם זה. כולנו יודעים בדיוק מה אתם מייצגים.
כבר חשבתי שזהו. אבל כמו באגדות, ברגע האחרון מצאתי את האסקפיזם במקום הכי פחות צפוי: ממש פה מתחת לבית. במציאות עצמה. קבלו את האסקפיזם החדש: אסקפיזם מציאותי. הרעיון פשוט: מישירים מבט אל המציאות, ובה בעת מדמיינים שממש עוד מעט נחיה במקום אחר. נגיד, בקנדה. תופתעו לגלות איך כשמאמינים שבעוד שנה לא נהיה פה, הכל מרגיש פתאום קליל ולא מאיים.
אורן חזן? לא מדאיג, מצחיק. בנט? אפילו לא רסיס בזרת. בית מקדש שלישי? בכיף חברים שלי, תדליקו איזה קנה בושם לזכרי. מעוניין במקום החניה שלי, בחור חביב עם לום? בבקשה אחי, קח, אין צורך להתרגז. ממילא זאת רק חניה זמנית. בקרוב אחנה ליד אגם תכלכל, למרגלות ה"סליפינג ג'יאנט". רק עוד שנה.
אז נכון. זאת פריבילגיה ששמורה למי שמסתובב עם כסף בכיס או דרכון זר ביד. אבל כל הסוד הוא אמונה, ולנו כבר יש אותה בילט-אין. הרי אחרי הכל זו רק חזרה למסורת אבותינו הישנה. יכולים להתעלל בנו כמה שרוצים – אנחנו יודעים, או לפחות מאמינים מאוד חזק, שבשנה הבאה כבר לא נהיה פה. "לבי במזרח ואנוכי במערב", "עין לציון צופיה" וכל זה. רק צריך להפוך את הכיוונים.
כבר שנו רבותינו: כאן לא קליפורניה, כאן קבר חשוך. אבל בשנה הבאה? קליפורניה, למה לא. אולי סקנדינביה, עם עדיפות לשבדיה. אבל הכי טוב קנדה. קצת קר, נכון, אבל אין טרור, עדיין. סגרנו על קנדה? בריחה נעימה. לשנה הבאה בטורונטו הבנויה מתחת לאדמה.