אני לא נוהג לדבר על זה (אני כל הזמן מדבר על זה) שהייתי ילד שמן ולא שיחקתי בשום ספורט. עובדה זו הובילה לכך שנאלצתי לפתח תחביבים שאינם כוללים חיברות משום סוג שהוא, וכך קרה שלמדתי לצייר והייתי בבית ספר על תקן "הילד השמן הזה שמצייר", הגרסה הישראלית של מה שבארה״ב ידוע בתור "הילד השמן הזה שצייר ואז טבח בכולם במגרש הכדורסל".
יכולת הציור המסוימת שלי הובילה לכך שבגיל 15 הלכתי למגמת אמנות בפנימייה למדעים ואמנויות בירושלים ע״ש סייד קשוע. שם, במוסד המחנך בני נוער להעריך ידע ומצוינות, לא נמדדת על ידי כישורי בעיטת הכדור שלך, הכישורים החברתיים שלך, או המראה החיצוני שלך. אלא רק על ידי המראה החיצוני שלך. היינו, בכל זאת, בני נוער. ושם, במגמת האמנות מצאתי את עצמי מוקף בעוד אנשים שמציירים, והתקן שלי ירד בהתאם ל"הילד השמן הזה סתם".
בשיעור הראשון נכנסנו לכיתת רישום, ושם המורה שאל איזו מוסיקה אנחנו רוצים לשמוע. כולם ענו בקול אחד ונון קונפורמיסטי: זיגי. כך, שבוע אחרי שבוע, במה שהפך לריטואל, המורה היה שואל, וכיתת הציור – מונהגת על ידי התלמיד החתיך הזה שמצייר – הייתה צועקת "זיגי הייל". סתם, היא הייתה צועקת זיגי.
שם הבנתי שהאוטוריטה המוסיקלית המוסכמת בעיני האמנים הצעירים, הבאמת יפים ובאמת מוכשרים, היא דיוויד בואי. ומכאן שאני נאלצתי, כמובן, לפתח כלפיו סלידה ולאמץ טעם מוסיקלי חתרני: כוורת, איינשטיין, חיפושיות. נאלצתי ללבוש את הטעם המוסיקלי של אבי כדי להילחם בממסד ההגמוני שהוא תלמידי אמנות חתיכים בני 15.
עכשיו, כשבואי מת ואני כבר לא מצייר, אנחנו יכולים סוף סוף להתפייס. אבל המוות שלו מהווה עבורי בעיקר תזכורת כואבת לכך שיום אחד זה יקרה גם לפול מקרטני. אוי ואבוי.
