זה שנתיים שאני חיה מאחורי קיר זכוכית. זה קיר זכוכית שקופה בדרך כלל. אטומה. עבה. אפשר להישען עליה בלי בעיה. אפשר לשבת עליה, אפשר לחבוט בה. אפילו בכוח. היא כמעט אף פעם לא נשברת. בכל לילה אני בודקת את קיר הזכוכית שלי, לראות – נשבר? נסדק? מה מצבו? יוכל לעמוד ביום המחר? אני מחזקת, מדביקה, מקווה שיעמוד גם מחר. שיעמוד גם מחר.
קיר הזכוכית האהוב והטוב שלי מאפשר לי לגעת מרחוק בילדות, נערות ונשים. הוא מאפשר לי לקרוא על אבא שהפשיט את בתו לילה אחרי לילה, הוא מאפשר לי לקרוא על סבא שאנס נכדה אחרי נכדה אחרי נכדה. הוא מאפשר לי לקרוא את סיפורי ההלם של נערות שחוות אלימות מינית בפעם הראשונה, עם החבר, האהבה הראשונה. הוא מאפשר לי להחזיק מרחוק את ידן של נערות ונשים המכות על חטא שלא חטאו. חטא ה"למה הייתי כזאת מטומטמת?", "איך לא הבנתי שזה מה שיקרה?", "למה שתיתי אלכוהול באותו יום, אם לא הייתי שותה הוא לא היה יכול לסמם אותי עם סם אונס". הוא מאפשר לי לקרוא את עלבונן של ילדות, נערות ונשים ברחוב הישראלי האלים, "כוסית – רוצה בטוסיק?"
קיר הזכוכית האהוב שלי שומר על נפשי משואת הילדות, הנערות והנשים. הוא מאפשר לי לצאת מהבית, לנסוע בתחבורה ציבורית, להזמין אינסטלטור, לאהוב את אבא שלי, את אחי, את בעלי ואת בניי. הוא מחזיר אותי ומחזיק אותי בתוך המטריקס, לפני שבלעתי את הגלולה האדומה. הוא מחזיק אותי במציאות המדומה שבה כולכם חיים. זו שבה אם תתנהגי יפה ותהיי ילדה טובה, הכול יהיה בסדר. אם לא תתלבשי, אם לא תלכי, אם לא תצאי, אם לא תסתובבי עם, אם לא תשתי, אם לא תסעי ל, אם לא תהיי, אם רק ואם רק ואם רק— אז ה-כ-ל יהיה בסדר ולא יקרה לך שום דבר. כי דברים כאלה קורים רק לילדות רעות שמבקשות את זה ומסתובבות בלילה. או שותות אלכוהול. או מתלבשות פרובוקטיבי. או מסתובבות עם בנים. או נוסעות בטרמפים. או אוהבות מין. או מדברות בקול חזק מדי. או לא עדינות מספיק. או— או— או נוסעות באוטובוס. או הולכות לבית הספר. או לוקחות טרמפ עם המורה למתמטיקה לעיר. או נוסעות במונית. או נשארות לרגע עם האבא של החברה הכי טובה שלהן. או מבקשות עזרה מהרב. או הולכות לרופא המשפחה. או סומכות על החבר שלהן. או בוטחות בידיד הכי טוב שלהן. או לומדות נהיגה. או עומדות בתור. או נשארות בבית. או יוצאות מהבית. או מתלבשות צמוד, או רחב, או ארוך או קצר.
זה קיר זכוכית אהוב. זה קיר זכוכית בטוח. זה קיר זכוכית מגן. זה קיר יקר. קיר חבר. קיר אבא. קיר אח. קיר מורה ומדריך. קיר רב וקיר רופא. אז לפעמים הוא בוגד בי.
לקיר שלי יש דפקט אחד. אחד ויחיד. עקב אכילס שגורם לו להתפקע כל פעם בקראש גדול. לא להיסדק קצת בפינות – אלא כמו פורצלן להתרסק לעשרות אלפי רסיסים קטנטנטנטנים וחושף בבת אחת את תהום הגיהנום שעל הסף שלה אני מסתובבת ביום-יום ברגליים יחפות.
הכחשה.
"נשמע לי מצוץ מהאצבע", "אם התופעה הזאת היתה כל כך נפוצה כמו שאתן אומרות היינו שומעים על זה יותר בעיתונים", "מאיפה הנתון הזה? תביאי לי את המחקר! אני רוצה לדבר עם החוקרת! אני לא מאמין לזה, זה בולשיט!", "כדאי שתספרו לעולם שיש לכן אג'נדה פמיניסטית, זה שם את כל מה שאת אומרת בערבון מאוד מוגבל", "כל עוד את לא מביאה לי את השמות של כל נותנת עדות, מי ערב לי שאת לא ממציאה את העדויות" ועוד ועוד ועוד ועוד—
ואז אין זכוכית ואין מרחק. אין 39 שנות בגרות שצברתי. אין אני כאן והן שם. הזכוכית מתנפצת וברוכה הבאה לגיהנום, מותק.
